שירתה של עינת לביאד היא שירה של פרידה ושל געגוע. בספר ביכורים רב־יופי משרטטת לביאד בפשטות ובחדות את לשון הערגה והכאב, תוך שהיא מצליחה להימנע מכל התרפקות נוסטלגית. "אֵיךְ זֶה שֶׁהֶחָלָל שֶׁהִשְׁאַרְתְּ פֹּה / הִתְמַלֵּא עַד אֶפֶס מָקוֹם?", היא שואלת את אמה המתה, בטרם תשוב, עניינית ומלאת לשד־חיים כתמיד, ללשון היומיום הקונקרטית: ״וְאִם כְּבָר תָּפַסְתִּי אוֹתָךְ לְכַמָּה רְגָעִים, / תַּגִּידִי, מַכְנִיסִים אוֹ לֹא מַכְנִיסִים / נַעְנַע לְפִלְפְּלִים מְמֻלָּאִים?״ (מתוך תגידי, עמוד 11).

התבשילים ומלאכת המטבח, המזוהים כל כך עם דמות האם, משמשים מטפורה מרכזית בשירי הספר. "הַחַיִּים אוֹכְלִים", מסבירה השכנה לכותבת בשיר הנושא שם זה, ועל דרך ההיפוך מתאפיין ההיעדר באי־אכילה: "אִשָּׁה שֶׁרֵיחוֹת חֲצִילִים / זֶה כָּל מַה שֶּׁנִּשְׁאַר פֹּה מִמֶּנָּה" (חצילים, עמוד 26).

אותו געגוע אינסופי, הנוכח לאורך הספר כולו, הוא שמוליד את היצירה. הפרידה מהאם ומהאב, הפרידה מהילדות ומהעלומים, הפרידה מכל רגע חולף – כל אלה נעשים להיעדר הממלכד את הקיום היומיומי, אך בה בעת הוא גם עיר הולדתה של השירה. עיר תוססת ומלאת חיים ויופי, שעינת לביאד מפליאה ללכוד במלותיה. דורי מנור