הרוח הטובה

דאנטה פתח את הקומדיה האלוהית שלו בתיאור זמן מיתי, על זמני: "בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ שֶׁל חַיֵּינוּ". בדיוק במקום הזה, הסמלי אך גם הקונקרטי מאוד, מציב גילי דנון את שירתו. "כְּבָר אֶמְצַע הַדֶּרֶךְ וַעֲדַיִן לֹא הֵבַנְתָּ דָּבָר", הוא כותב בשיר הפותח את ״הרוח הטובה״, ומעמיד לאורך ספרו סדרה שלמה של מטפורות למצב הקיומי הזה. "אֲנִי הַמְּטֻטֶּלֶת", הוא מגדיר את עצמו, ומוסיף: "אֱלוּ הֵם חַיֶּיךָ: תֶּפֶר דַּק / בֵּין תְּהוֹם לְשַׁעֲרֵי מָרוֹם".

מקומו של האדם הוא תמיד באיזה תוֶוך מטפיזי, או בניסוחו המרהיב של דנון: ״אָדָם זְמַן שְׁקִיעוֹת הוּא, דַּם זְרִיחוֹת בְּלִבּוֹ". הוא עומד על שפת תהום, על הצוק שהוא אמצע חייו, ומהמקום המסוכן והמסעיר הזה הוא מפציר בליבו ליפול, לנסוק מעל העמק, "לְהִכָּנַע לָרוּחַ הַטּוֹבָה".

דנון, כמו ילד המשחק בארגז חול ומנסה לתפוס את גודלו של העולם בכף ודלי, מבקש ללכוד במילותיו "אֶת גָּדְלוֹ שֶׁל הָרֶגַע הַזֶּה". ואף שהוא יודע להתייחס למלים בחשד בריא – "מִלָּה הִיא עוֹר מֵת, / […] / היא נוֹצָה מְרוּטָה, / מַקּוֹר רֵיק" – הוא יודע גם שתפקידו – תפקיד המשורר – הוא תמיד "לִזְעֹוק – / רַק לִזְמַן־מָה – / אֶת הַמּוּבָן מֵאֵלָיו". דורי מנור, עורך הספר.