ואלוהים הרג את הכלה

ואלוהים הרג את הכלה מלווה שלושה דורות של נשים יוצאות דופן בנות משפחה אחת בירושלים. שושנה הציירת שבורחת אל מיסיון הנוצרים מהשידוך העקום שלה, נעימה החוזרת בתשובה שנאבקת במחלת הסרטן ובדרך אל הקבר מתענגת על רומן אהבים אסור עם האונקולוג שלה, ופרד, אושיית האינסטגרם, שלא מבינה למה בשנת 2019 עוד יש בכלל טעם בחתונה, גם אם בת זוגה ממש רוצה. הדורות מתחלפים, האתגרים משתנים, אבל הפטריארכיה היא אותה הפטריארכיה. בתכסיסים, בהומור, באומנות ואף במוות הן מנסות להשיג שליטה על חייהן ולברוח מגורלן הבנאלי ה(כמעט) ידוע מראש.

בלשון ישירה ומושחזת, ביד אומן וירטואוזית, נע הספר בין השנים וסיפורי הדורות, ומעלה על נס את העוצמה שבמאבקי היומיום של שלוש נשים ייחודיות.

 

קטגוריה: פרוזה

שנת הוצאה: 2022

מספר עמודים: 330

מתוך הספר:

לא תאמיני, אבל מאז שאבא התחרפן אני כמעט לא הולכת אליהם, שני קוּקוּאים כאלה, כולל אימא שעוזרת לו בַּנוכלוּת שלו, מספרת לעצמה סיפורים, כמה אבא שלנו מעולה ואיזה כוחות־על יש לו, חצי סופרמן, הרב כדורי ממש, כזה תור עומד לפני הדלת שלהם בגבעה הצרפתית שאני אשכרה כבר לא יכולה להראות ת׳פרצוף שלי בבניין, כולם שם צוחקים עליו מאחורי הגב, כולל פרופסור מלכי ודוקטור כהן, אפילו גברת אוּמַסְקי, כל השכנים הישנים מפעם, רחמנות על אדון מנחם שניאורסון, השב״כניק שהסתובב לו הראש מאז הפרישה, בטח פיטרו אותו, לכי תדעי, החליט שהוא נביא, מרפא חולים בכישופים ובקמעות ובתפילות, שפעם היה שולח מסתערבים לפלסטינים המסכנים והיום מרפא גם אותם, שזה לא להאמין, אפילו משייח׳ ג׳ראח ומבית חנינא מגיעים אליהם למרפאה שפתחו באמצע הסלון שלנו, ואימא מבשלת להם קפה שחור וצוחקת, עושה להם ״גן ילדים מלא עכברים״, כמו שהיא יודעת, פרצופים של גננת בוויצו, מעריצה את אבא, תמיד היא העריצה אותו, כמו טמבלית, בלעה את כל השיגעונות שלו, חתיכת ציירת מתוסכלת שלא יצא ממנה כלום, אני אומרת לךְ, אבל השאירה לי שם כזה מגעיל, מזכרת לכל החיים, פְרידה, שם של זקנה, יעני על שם הציירת שאימא הכי אוהבת בעולם, ההיא עם הגבות המחוברות, המקסיקנית, פרידה קאלו, כזה גועל, ובנוסף לכל הצרות גם את השם של סבתא נעימה נתנו לי, הסבתא שבחיים לא הכרתי, היא מתה עוד לפני שנולדתי, בשנות השמונים, היסטוריה־שְמיסטוריה, אבל אני לא פרידה ולא נעימה ולא טיזי וכולם קוראים לי פְרֶד, חסר למי שתזכיר את השם פרידה במחיצתי, שלא לדבר על נעימה, ישר אני סותמת אותה, אצלי אין דברים כאלה, אפילו איריס שלי, אִשתַּתי אהובתי, לא מעזה להזכיר את שני השמות המקוריים שלי, שלא פעם רציתי ללכת למשרד הפנים ולמחוק אותם מתעודת הזהות אחת ולתמיד, פרידה־נעימה שניאורסון בתחת שלי, אוֹבּיסית עם ישבן שלושה מפלסים, צלוליטיס מפה ועד גבעת זאב, אבל עם סמכות וכנות, כמו שאיריס שלי הצִפלונית אומרת, צוחקת לי כשאנחנו במיטה, מרגיעות את העצבים של היום־יום, קצת לענג את הבשר לפני שעוצמות ת׳עיניים, הרי גם ככה השינה שלי לא משהו, בזמן האחרון מתפרצת אליה סבתא נעימה, הסבתא מהתמונות באלבום הישן שאבא הביא מהבית שלהם ברמת אשכול, עוד לפני שנהפכה לשכונה חרדית, הכול שם באלבום בצבעים עקומים, צבעים של המאה הקודמת, שלפני הדיגיטלי והאינְסטוּש, ככה אבא סיפר לי, היו צריכים לחכות לפחות שלוש שעות, רבאק, עד שהתמונות היו מודפסות על נייר, בחנות קודאק במרכז המסחרי, איזה עולם מפגר היה להם בזמנים ההם, נייר, לא יכולה לחשוב על זה בכלל, בלי אייפון, בלי אינסטגרם, לא זוכרת בכלל מה עשיתי לפני כל המעריצות באינסטוש, מה את יודעת, הלֶסבִּיוֹן העליון של המזרח התיכון מה שהולך שם, עושות לי לייקים על ימין ועל שמאל, כשאני מצטלמת עם איריס או לבד, כולל עירום, אבל לא פרונטלי כמובן, חתיכת פוריטנים, מזל שאצלי הכול מתחבא מתחת לכרס הענקית שלי, שעות עד שאיריס מגיעה אליי, חופרת וחופרת, עד שאני גומרת והיא מחייכת, טוב לך, אהובתי, טוב לך, אהובתי, אין דברים כאלה, אחותי, אני אומרת לך, אין.

ואלוהים הרג את הכלה

78.00

הכירו את היוצר/ת

״ואלוהים הרג את הכלה״ הוא ספרו האחד־עשר של יוסי וקסמן. בין ספריו הקודמים: ״ליבשן״ שזכה בפרס אקו״ם לרומן בעילום שם ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי, ״תולדות האמנות, רומן״ שהיה מועמד לפרס ספיר ו״אסתר של הסיגריות״.

צילום: בורקהארד הנריכס

78.00

Scroll to Top