כמו הליצן מהשיר של פורים

בעיר המחולקת לשתיים – עיר עילית מטופחת ושולטת, ועיר תחתית מוזנחת ונשלטת – חי גבר צעיר המובל על ידי כוחות בראשו, שאותם הוא מכנה "הדודים היהודים". בלי שירצה בכך הוא רוצח אישה זקנה – ניצולת שואה המסתירה סוד נורא – וזו מתנחלת במוחו עד שזהותה נמהלת בשלו: הוא לובש את בגדיה, משחק רֶמיקוּבּ עם חברותיה הקשישות, וממשיך במסע ההרג שהחל בעל כורחו.

״כמו הליצן מהשיר של פורים״ הוא אודיסאה ליצנית־גרוטסקית, שממנה עולה סיפורו של הסינדרום הישראלי המוביל לטביעה ברחמים עצמיים, באהבת המוות ובהתקרבנוּת. סינדרום של קולקטיב, שלא פעם לוקה בעיוורון אל מול מציאות שאינה מתיישרת עם הנרטיב שהמציא לעצמו.

כמו בספריו הקודמים, גם בספר זה מפליא יוסי וקסמן בדמיונו ובכישרונו, ביכולת סיפורית חזקה וגמישה, ובחוש נדיר לאיזונים רגשיים ואסתטיים. הוא בונה עולם מופרע, ועם זאת טעון במשמעות, עולם אפל וצבעוני כאחד, מלא ברגש ובאור ואף בחמלה.

״כמו הליצן מהשיר של פורים״ הוא ספרו השנים־עשר של יוסי וקסמן. קדמו לו ״ליבשן״, שזכה בפרס אקו"ם לרומן בעילום שם ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי, ״תולדות האומנות״, שהיה מועמד לפרס ספיר, ו״ואלוהים הרג את הכלה״ שזכה לשבחי הביקורות והקוראים.

קטגוריה: פרוזה

שנת הוצאה: 2024

עמודים: 168

מתוך הספר:

הם החליטו להעניש אותי. אמרו בינם לבינם: אותו נשלח ישר אל הנצח, סופית. בדרך נתעמר בו, ככה קצת, הם צחקקו, בשביל הכיף שלנו, בשביל הלקח שלו. הם. ואני שאלתי את עצמי למה דווקא אני, ולמה לנצח, כאילו יש דבר כזה, בטח שטות מוחלטת. אבל לא הייתה לי תשובה הגיונית. אולי מפני שהייתי שם, בסוף החיים שלי, וחזרתי.

•••

היה יום צהוב, שרבי, אפילו שהסתיו כבר הגיע. אבק דק סימא את עיניי. עורבים חגו בשמיים המעוננים במעגלים של רוע, ונחליאלים זרים שלא קיבלו רישיונות עבודה התחבאו מפניהם. למרות השרב, לבשתי את מעיל הרוח שלי – אני נוטה לא להאמין לחזאים ולפוליטיקאים – הרי לעולם אין לדעת מתי יתהפך מזג האוויר וגשם יוטח בראשי. אפשר לומר שהייתי חשדן, כהרגלי. גם חיפשתי לי משהו להיאחז בו, להישען עליו, רק שלא אשקע בדיכאון הזה שתמיד משתלט עליי בין העונות, ומצאתי. ועוד איך מצאתי.

בחניה שלפני המרכז המסחרי כבר חשתי בריח ההוא, הדֶמוני, שהיה מטלטל וסוחף אותי אל הזיכרונות הישָנים שהתעוררו בי כנגד רצוני. הלכה שם גברת אחת זקנה, והלך שם הריח שלה שלכד אותי, משך אותי אליה, הזכיר לי בשׂמים ישנים של נשים שאהבתי. אבל מי? מי? התחננתי לדעת, תגידו לי מי, אך הם היו שקטים ולא ענו לי, כיוונו אותי ללכת אחריה, כאילו הייתי מריונטה בתיאטרון הבובות שלהם. פתאום הם התלקחו והתחילו להטיף לי: חתיכת סוטה, לך תמצא לך מישהי בגילך להתעלק עליה. ואני קיללתי, לכו תריחו גז. כבר הרחנו, גבריאל, הם צחקו לי, לפני מיליון שנה. זה הרג אותנו. יאללה, יאללה, צעקתי עליהם. לא הייתה לי סבלנות.

היא ירדה ברחוב הנוקמים, הזקנה שלי, ומשם פנתה לרחוב החומלים, נכנסה לכניסה א' בבלוק מספר 19 ועלתה קומה אחת ושנייה ושלישית. עליתי אחריה. היא נאנחה, אַכְ׳זוֹ. ולבסוף הניחה את סל הקניות על המחצלת שבכניסה לדירתה, פתחה את הדלת, נכנסה פנימה בלי שסגרה אותה והלכה למטבח שבקצה הפרוזדור.

נכנסתי בעקבותיה והתחבאתי בארון המטאטאים שבכניסה. תתבייש לך, גבריאל, הם עקצו, להתחבא בבית של אישה זקנה? לא יפה. אמרתי שאין לי שליטה על זה, יצא לי. הם אמרו שאני פסיכופת, מקרה אבוד. אני נשאר דקה וכבר הולך, התחננתי, והם ייללו: אַי, גבריאל, רק שלא תעשה שטויות.

אחרי דקה היא חזרה, לקחה את הסל ונעלה את הדלת. בבית עמד הריח שלה, שנהיה עז פי כמה בגלל החלונות הסגורים. השקפתי עליה דרך החרכים שבדלתות הארון. היא הלכה עם הסל למטבח, הניחה שם את המצרכים, שבה לסלון, חלצה את נעליה והתמתחה, פשטה את בגדיה, גם את החזייה ואת התחתונים, התיישבה על הספה והציתה סיגריה. עשן מילא את הבית ואני כמעט נחנקתי בארון המטאטאים. ניסיתי לכבוש את הגירוד שהתלבש לי על קצה הגרון, אבל לא יכולתי, השתעלתי. מי שם? היא שאלה, לא חששה, ואני נשנקתי ועניתי, זה אפ׳חד. היא שאפה ונשפה, שאפה ונשפה, אלוהים, כמה אפשר לעשן ככה? השתעלתי והשתעלתי, כמעט התפקעתי, והם צעקו בראשי: תצא משם, מופרע אחד, זה לא הבית שלך וזה לא הארון של האימא שלך. ואני התגוננתי, צעקתי להם בחזרה, חשבתם על הבושה? והם צבטו את האוזניים שלי: בושה? איך אתה מעז לדבר על בושה, שֶייגֶעץ?

נו, בעטתי בדלתות הארון והתגלגלתי החוצה, השתטחתי מלוא קומתי. צעקתי לה בלי שחשבתי, סליחה, גברת, סליחה, והיא לקחה עוד שכטה ואמרה, נוּ נוּ, לך תשתה מים במטבח. ואל תלכלך, בבקשה, העוזרת הייתה פה היום בבוקר.

רצתי למרפסת של הסלון, כמעט נפלתי על איזה שרפרף שעמד בדרכי, וצעקתי, אוויר! אוויר! והיא צעקה אחריי, תיזהר על הרהיטים אדון, אין לי כסף לחדשים, אני לא רוטשילד. אחרי ששאפה שאיפה אחרונה מהסיגריה, כיבתה אותה במאפרת זכוכית גדולה, גלגלה את הבדל לכאן ולכאן ומעכה אותו באכזריות, כאילו היה יצור חי שהמיתה תחת אצבעותיה. פתחתי את התריסים במרפסת ושאפתי אוויר. חזרתי לסלון והייתי נבוך כהוגן כי לא יכולתי להסיר את עיניי מהגוף העירום שלה; כאילו התבוננתי בגופי שלי שהזקין. פאק, איך שהמחשבות קרסו להן בראשי, אחת־אחת, אחת־אחת. צעקתי לה, תגידי, גברת, מה את רוצה מהחיים שלי, מה? חשבתי שבצווחות אולי אצליח להתגבר על המבוכה, אנ׳לא בנוי להשפלות כאלה. והם היו דידקטיים: איפה חינכו אותך, ילד, בג׳ונגל? דֶגֶנֶרָט. ואני אמרתי להם, לכו זדיינו, דודים מפגרים זקנים.

שאלתי אותה שוב, מה את רוצה מהחיים שלי? והיא חייכה בהתנשאות ולא ענתה לי, חשפה שורה של שיניים צהובות ולשון ורודה־אפורה שהתגלגלה בפיה, השתרבבה וליחכה את השפתיים. אולי היא מנסה לפתות אותי, חשבתי, אבל מייד שיניתי את דעתי. זה בטח הכול בראש המטומטם שלי, דווקא הייתה מרוחקת, כאילו מעבר לחיים. ואז היא לחשה, אני מוכנה, קדימה, תגמור עם זה. אוי, מה־זה נטרפתי. שנאתי אותה, הרי בגללה התנהגתי כמו איזה פסיכי.

הם הסבירו לי שהיא לא אשמה שהיא כזאת, אלוהים עשה אותה ככה, אין לה אהבה, רחמוּנֶס, אבל אני הייתי קצר־רוח. יאללה, צריך לגמור עם זה. הם נבהלו: תעצור, אִינְגָלֶה, תחשוב רגע, אתה הרי צעיר, אתה לא צריך אותה על המצפון שלך. לא שמעתי להם, אז הם המשיכו, ממש צרחו לי באוזניים: תעצור, גבריאל! תעצור! אבל אני לא עצרתי.

פשטתי את מעיל הרוח שלי והשלכתי אותו על הספה בסלון, יאללה, לגמור עם זה. שחררתי את החגורה במכנסיים ונתתי לה אהבה. א־ה־ב־ה. אלוהים שבשמיים, כמה אהבה נתתי לה, בלי שאפילו רציתי, בכוחות שלא היו שלי, במצפון שלא היה שלי. היא בכלל לא התנגדה, להפך, כאילו ביקשה ת׳טירוף שלי. דַנְקֶה, מַיין הֶר. אתה וּנְדֶרבַּאר, מַיין הֶר. כמעט לא הרגשתי את הגוף שלה, כאילו התעלסתי עם רוח מתים או התחבקתי עם עצמי. עיניה בתוך עיניי היו, חודרות לנשמה ובועלות אותה, וצחוקה חזק מהבשר, אכזרי ומשפיל. אוֹה, מַיין ליבֶּה הֶר, נכון שאתה אוהב אותי? נכון שאתה נהנה ככה?

התחרפנתי. הייתי קטן כמו ג׳וּק וביקשתי לסגת, כאילו התהפכו היוצרות ועכשיו היא זה אני ואני זו היא. ליטפתי אותה, חיפשתי חמלה, קצת חיבה. שאלתי, סבתא׳לה, מה יש לך? למה ככה? והיא קרעה לי ת׳אוזניים עם הצחוק שלה. תהרוג אותי, מותק. שְנֶל! שְנֶל! יא אללה, נבהלתי כהוגן כי הבנתי שהיא מכוונת אותי לסוף שלה. היא הניחה בידי את מאפרת הזכוכית ולחשה, תהרוג אותי כבר, תשחרר אותי. ואני, לא יודע איך זה קרה לי, חבטתי בראשה עם המאפרה, הַך וּטראח, וכל האפר נשפך לה על התסרוקת. והם, הם בכו בתוך המוח שלי: אוי וֶיי ׳זְמיר, השתגעת, אתה חתיכת רוצח. הלך עליך, גבריאל.

זעקתי אל הקירות בסלון, אלוהים אדירים, מה קורה לי? מה עשיתי? טלטלתי אותה כדי להשיב לה חיים, אולי היא לא מתה? אבל העיניים שלה כבר היו עצומות והיא התמוטטה לי בידיים, קרסה לה בְּסְלוֹאו־מוֹשֶן, מחייכת, כאילו אומרת לי, אתה מותק שלי. ואני שאלתי, מותק של מי, לא הבנתי. אישה מתה בגללי. בגללי. קיפלתי אותה בזהירות, כאילו הייתה בגד ישן ומפואר, והלכתי לסלון. קרעתי מהווילון את החבל הדקורטיבי וקשרתי אותה, שלא תתפרק לי.

אישה מתה בגלל מי? תחבתי אותה לארון המטאטאים שבכניסה וסגרתי. פרצתי בבכי ומשכתי בשערותיי, אלוהים, למה אני, למה דווקא אני, למה? אבל הם היו מרוצים: אתה תשלם על החטא שלך, אפילו שזה הגיע לה. שאלתי מה הם מחביאים ממני, למה זה הגיע לה. והם היו מסתוריים: תגלה בעצמך, אנחנו לא אחראים על המצפון שלך. ואני התרתחתי, זונות, עכשיו אתם מנפנפים אותי, אחרי שהשתמשתם בי? והם העמידו פנים צדקניות כאלה, אמרו שזה לא יפה להתחצף ככה לאנשים זקנים ושאני לא מנומס. אז כבר ממש התפוצצתי. אתם בעצמכם רוצחים, צעקתי, רוצחים ת׳נשמה שלי, והם קראו לי דוּמְקוֹפְּף. מה זה דוּמְקוֹפְּף?

כמו הליצן מהשיר של פורים

78.00

הכירו את היוצר/ת

יוסי וקסמן הוא סופר ואומן ישראלי. הוא פרסם עד היום עשרה רומנים ושלושה ספרי ילדים בהוצאות הספרים המובילות בישראל. ספרו השישי, "ליבּשֶן", זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם, ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי לפיתוח תסריט על פי הספר. ספרו השמיני, "תולדות האמנות" היה מועמד לפרס ספיר.

שני ספריו האחרונים ״ואלוהים הרג את הכלה״ ו״כמו הליצן מהשיר של פורים״ זוכים להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים.

צילום: בורקהארד הנריכס

78.00

למהדורה הדיגטלית

Scroll to Top

הספרים שלנו

עקבו אחרנו/צרו קשר

לוגו צבעוני קתרזיס