מארז אטלנטיס

מתוך ״לאחר מכן ועוד משונים״

"כן, יש אחת, כמובן, אך אתם לעולם לא תשימו לב לכך".

טענה זו שנזרקה בהלצה שישה חודשים קודם לכן, בגן שמשי בחודש יוני, עלתה בזיכרונה של מרי בּוֹיְן. היא הבינה לפתע את משמעותה הסמויה בזמן שעמדה בדמדומי דצמבר, בעודה ממתינה להגעתן של העששיות אל הספרייה.

המילים נאמרו על ידי חברתם, אָלִידָה סְטֵיְר, בזמן ששתו תה על מדשאתה בפַּנְגְּבּוֹרְן, בנוגע לאותו הבית בדיוק שבו שוכנת הספרייה שבה עמדה כעת, ואשר הייתה ה"מאפיין" המרכזי בו. בחיפושם אחר בית כפרי באחד מהמחוזות הדרומיים או הדרום־מערביים, מרי בוין ובעלה, מייד עם הגעתם לאנגליה, גלגלו קושי זה היישר למפתנה של אלידה סטייר, אשר התמודדה איתו בעצמה בהצלחה רבה. אולם רק לאחר שהם דחו, כמעט כלאחר יד, מספר הצעות מעשיות ושקולות, אלידה זרקה הצעה: "ובכן, יש את לִינְג בדוֹרְסֶטְשֶׁיְר. הבית שייך לבני דודיו של הוּגוֹ, ואתם יכולים לקבל אותו בגרושים".

הסיבות למחירו הזול כל־כך של הבית שהיא הציגה – ריחוקו מתחנת הרכבת והיעדרן של מנורות חשמליות, כמו גם צנרת מים חמים ושאר השירותים הנחוצים לאספסוף – הן גם אלה שקסמו לחוש הרומנטי של הזוג האמריקאי שתר בכזו עיקשות מוזרה אחר חסרונות המחייה הכרוכים, כך הורגלו לחשוב, בארכיטקטורה חריגה להפליא.

"אני לא אאמין שאני גר בבית עתיק עד שלא אחווה בו אי־נוחות מוחלטת", התעקש בהלצה נד בוין, המוחצן יותר מבין השניים, "כל סימן, זעיר ככל שיהיה, של 'נוחות', יגרום לי לחשוב כי הוא נקנה מתצוגה כשכל פריטיו ממוספרים, והורכב מחדש". והם פירטו בדיוק שנון את החשדות והדרישות השונות שלהם, מסרבים להאמין כי הבית שבת הדודה המליצה עליו היה אכן מתקופת שושלת טְיוּדוֹר עד שגילו שאין בו מערכת הסקה, ושכנסיית הכפר ניצבה ממש על הנכס עד ששוכנעו שאספקת המים לבית, על פי רוב, אינה מובטחת כלל.

"הבית יותר מדי לא נוח כדי להיות אמיתי!" הכריז אדוארד בוין עם כל חסרון שהוציאו ממנה, אולם הוא קטע את התרגשותו בשביל לשאול, בנסיגה פתאומית אל החשדנות, "ורוח הרפאים? הסתרת מאיתנו את העובדה שאין רוח רפאים!"

מרי צחקה יחד איתו באותו הרגע, אך בלי להפסיק לצחוק שמה לב, שהרי תפיסתה פעלה במספר תדרים במקביל, לחוסר הרגש הפתאומי בצחוקה של אלידה.

"ובכן, מחוז דורסטשייר מלא ברוחות, אתם יודעים".

"כן, כן, אבל זה לא יספיק. אני לא רוצה לנסוע עשרה קילומטרים בשביל לראות את רוח הרפאים של מישהו אחר. אני רוצה אחת משלי בתחום הנכס. האם ישנה רוח רפאים בלינג?"

תשובתו השנונה גרמה לאלידה לצחוק שוב, ובדיוק אז זרקה את תשובתה המושכת במיסתורין שלה, "כן, יש אחת כמובן, אך אתם לעולם לא תשימו לב לכך".

"לא נשים לב לכך?" גער בה בוין, "מהי רוח רפאים אם היא לא מוכרת ככזו?"

"אני לא יודעת. אך זה הסיפור".

"שישנה רוח רפאים, אך אף אחד לא יודע שהיא רוח רפאים?"

"ובכן, זה מתגלה רק לאחר מכן".

"לאחר מכן?"

"רק זמן רב מאוד לאחר מכן".

"אך אם היא זוהתה כמבקר מן העולם הבא, מדוע זיהויה לא הועבר במשפחה? כיצד היא הצליחה לשמור על סודה?"

אלידה רק הנידה ראשה. "אל תשאל אותי איך. אבל היא הצליחה".

"ואז פתאום", מרי דיברה כמו מתוך מצולות החיזיון, "פתאום, זמן רב לאחר מכן, את אומרת לעצמך, זו הייתה הרוח?" בהלה לא מובנת עברה בה למשמע הקול המת שאיתו שאלתה האפילה על שיחתם של השניים האחרים, והיא ראתה את צל אותה הבהלה חולפת באישוניה הבהירים של אלידה.

"אני מניחה שכן. פשוט צריך להמתין".

"לעזאזל עם ההמתנה!" התערב נד. "החיים קצרים מדי כדי לבזבז אותם על רוח שניתן ליהנות ממנה רק בדיעבד. אין משהו טוב יותר מזה, מרי?"

אולם הסתבר שגורלם לא ייעד להם דבר טוב יותר, שהרי תוך שלושה חודשים משיחתם עם גברת סטייר, כבר התבססו בלינג, והחיים שייחלו להם עד כדי תכנון מדוקדק של כל פרטי היומיום – החלו.

הם רצו לשבת בדמדומי דצמבר הכבדים מול אח כזו בדיוק, בעלת גגון מתכת רחב הסופג חום, תחת קורות גג משופעות כאלה בדיוק, העשויות אלון שחור, עם התחושה שמעבר לזגוגיות החלון הביפורי, הגבעות החשיכו לכדי בדידות עמוקה יותר. לשם העונג המוחלט שבתחושות אלה, מרי בוין סבלה במשך קרוב לארבע־עשרה שנה את הכיעור מוחץ הנפש של המערב התיכון, ואדוארד בוין המשיך בנחישות בעיסוקיו כמהנדס עד אשר, בפתאומיות שעדיין לא התרגלה אליה, הרווח הפלאי ממכרה בלו סטאר העמיד לרשותם ברגע אחד את החיים ואת הפנאי לטעום מעונג זה. הם בשום פנים ואופן לא התכוונו לנצל את מצבם החדש לבטלה, אלא להקדיש את זמנם לפעילויות של נחת. לה היה חזון של ציור וגינון (על רקע הקירות האפורים), והוא חלם להוציא לאור את ספרו על "הבסיס הכלכלי של התרבות", המתוכנן מזה זמן־מה. ועם עבודה מרתקת שכזו לפניהם, התבודדות הייתה צו השעה. הם לא יכלו להתרחק מספיק מהעולם או לצלול עמוק מדי אל תוך העבר.

מחוז דורסטשייר משך אותם כבר מהרגע הראשון לאור ריחוקו היוצא מן הכלל מבחינה גאוגרפית. אולם לזוג בוין זה היה חלק מקסמו הנצחי של האי הדחוס להפליא, ״קן מחוזות״, כפי שכינוהו, שמכל־כך מעט ניתן היה ליצור רושם כה חזק. שכל־כך מעט מיילים נהיו מרחק, ושמרחק כה קצר שינה כה רבות כאן.

"זה מה שיוצר רושם כה עמוק", הסביר נד באחת משיחותיהם בהתלהבות, "ומבליט אפילו את הקטנים שבהבדלים ביניהם. הם הצליחו לתת כל־כך הרבה טעם אפילו לטעימה הקטנה ביותר".

והטעם היה חזק במיוחד בלינג: לבית האפור העתיק, החבוי בצל הגבעות, היו כמעט כל הסממנים של קיום ארוך. עובדת היותו לא גדול או יוצא דופן רק חיזקה בעיני הזוג בוין את התחושה המיוחדת שבמשך מאות שנים הוא שימש מאגר חשוך ועמוק של חיים. החיים ודאי לא היו ססגוניים במיוחד. במשך תקופות ממושכות, לא היה בכך כל ספק, החיים רק טפטפו בשקט על שטח פניו של העבר, בדומה לגשם הסתיו, אשר שעה אחר שעה טפטף חרש אל תוך ברכת הדגים הירוקה שבין עצי הטקסוס. אולם במצולות הדוממות של מי הקיום העומדים, לעיתים נוצרים זרמי רגש מוזרים, ומרי בוין הרגישה כבר מהתחלה את מגעו של זיכרון חד יותר.

התחושה הזו מעולם לא הייתה חזקה כמו אחר הצוהריים בדצמבר בזמן שחיכתה בספרייה לעששיות המתעכבות, כאשר קמה ממקום מושבה ונעמדה בין הצללים של האח. בעלה יצא לאחר ארוחת הצוהריים לאחד מטיוליו הארוכים בגבעות. היא שמה לב בזמן האחרון שהוא העדיף להיות לבד בזמן טיוליו והסיקה מתוך הביטחון המוכח של יחסיהם שהספר הטריד אותו ושהוא נזקק לזמן אחר הצוהריים על מנת להרהר בשאלות שעלו במהלך עבודתו בבוקר. לא היה ספק כי הספר לא התקדם כפי שקיוותה וקמטי בלבול חדשים הופיעו בין עיניו, קמטים שלא היו קיימים כאשר היה מהנדס. אז, הוא נראה מותש כמעט עד חולי, אולם שד הדאגה הנוכחי לא זוהה בו מעולם. ולמרות הכול, מעט העמודים שהוא קרא לה עד כה, המבוא והתקציר של הפרק הראשון, העידו על הבנה חזקה של הנושא וביטחון גובר ביכולותיו.

מתוך ״הלוחש באפלה״

 

שימו לב כי בסופו של דבר לא חזיתי בזוועה ממשית במו עיניי. אולם הטענה שהיה זה רק הזעזוע שהוביל להסקת המסקנות שלי – אותו קש אחרון ששבר את גב הגמל והבריח אותי מבית החווה המבודד של אֵיקְלִי לשעוט בין גבעות ורמונט הפראיות בלילה ברכב שאינו שלי – משמעותה להתעלם מהעובדות הברורות ביותר של ההתרחשות האחרונה שחוויתי. למרות היקף היכרותי עם המידע ועם ההשערות של הנרי אייקלי, ולמרות הדברים שראיתי ושמעתי, והרושם המובהק שהותירו בי האירועים האלה, עדיין איני יכול, אפילו כעת, להוכיח אם צדקתי או טעיתי במסקנותיי המבעיתות. אחרי הכול, היעלמותו של אייקלי לא מוכיחה דבר. אנשי השריף לא מצאו משהו חריג בביתו, למרות חורי הקליעים שבתוך הבית ומחוצה לו. כאילו הוא יצא כהרגלו לטיול בגבעות ולא חזר. לא נמצא אפילו סימן כי שהה שם אורח, או שהמכונות והצילינדרים הנוראיים האלה אוחסנו בחדר העבודה. פחד המוות שלו מהגבעות הצפופות והירוקות ומפכפוכם האין־סופי של הנחלים שבקרבם נולד וגדל חסר כל משמעות. הרי שאלפים חווים פחדים אפלים כאלה בדיוק. יתרה מכך, אקסצנטריות בקלות יכולה להסביר את מעשיו וחששותיו המשונים לקראת הסוף.

מבחינתי, כל הסיפור החל בשיטפונות ההיסטוריים וחסרי התקדים בוורמונט בשלושה בנובמבר, 1927. הייתי אז, ועודני, מרצה לספרות באוניברסיטת מִיסְקָטוֹנִיק שבארקהם, מסצ'וסטס, וחובב נלהב של הפולקלור של ניו־אינגלנד. זמן קצר לאחר השיטפון, מלבד דיווחים שונים על הקושי, הסבל והסיוע המאורגן שמילאו את העיתונות, החלו להופיע סיפורים תמוהים על יצורים שנמצאו צפים בנהרות מסוימים שעלו על גדותיהם. עד כדי כך, שרבים מחבריי החלו לנהל דיונים מסקרנים ופנו אליי על מנת שאשפוך אור, ככל יכולתי, על הנושא. יחס כה רציני לידע שלי בפולקלור החמיא לי, ועשיתי כל שביכולתי כדי להקטין את הסיפורים המשוגעים והמעורפלים, שהיו באופן כה מובהק התפתחות מודרנית של אמונות תפלות כפריות ישנות. שעשע אותי למצוא מספר אנשים מלומדים שהתעקשו על כך שאי־אלו עובדות מעוותות, נסתרות, שוכנות בבסיס השמועות.

הסיפורים שהובאו לתשומת ליבי הגיעו ברובם מגזרי עיתונים. עם זאת, סיפור אחד הועבר מפה לאוזן והוזכר במכתב שנשלח לחבר שלי מאימו בהָרְדְוִיק שבוורמונט. התיאורים היו זהים בעיקרם, אם כי נראה היה שישנם שלושה מקרים נפרדים: אחד המתקשר לנהר וִינוּסְקִי שבסמוך למוֹנְפֶּלְיֶה, השני בנהר וֵסְט שבמחוז וִינְדְּהָם שאחרי נְיוּפֶיְן, וריכוז שלישי בפֶּסַמְפְּסִיק שבמחוז קָלֵדוֹנְיָה, צפונית ללִינְדּוֹנְוִיל. כמובן שסיפורים תועים אחרים הזכירו מקרים נוספים, אולם בבדיקה מעמיקה נראה היה כי הם כולם משתייכים לשלושת המקרים המוזכרים. בכל אחד מהמקרים, הכפריים דיווחו כי ראו עצם או כמה עצמים מוזרים ומטרידים במים השוצפים שירדו מהגבעות העזובות, והייתה נטייה שכיחה לקשר אותם לאגדה נסתרת, פרימיטיבית ונשכחת־למחצה שהזקנים העלו באוב לטובת המקרה.

אנשים חשבו שראו דמויות של יצורים חיים שאינם דומים לשום דבר שראו לפני כן. באופן טבעי, גופות רבות של בני־אדם נסחפו בערוצים בתקופה טרגית זו, אולם אלה שתיארו את אותן הדמויות המוזרות היו בטוחים למדי שאינן אנושיות, למרות הדמיון השטחי בגודל ובמתאר הכללי. בנוסף, טענו העדים כי אלה לא היו בעלי חיים מאף סוג שקיים בוורמונט. הם היו ורדרדים ואורכם כמטר וחצי, לגופם הסרטני מחוברים זוגות רבים של סנפירי גב או כנפיים קרומיות, כמה קבוצות של גפיים בעלי מפרקים, ומעין אליפסה מפותלת המכוסה בסבך של מחושים קצרים מאוד במקום שבו בדרך כלל אמור להיות הראש. הדמיון בין הסיפורים שהגיעו מן המקורות השונים היה בהחלט יוצא דופן, אולם הפליאה דעכה לאור העובדה שהאגדות הישנות, המשותפות לכל חבל הגבעות, יצרו תמונה קודרת וברורה, אשר בהחלט הייתה עשויה להשפיע על דמיונם של כל העדים המעורבים. מסקנתי הייתה שעדים כאלה – כפריים, פשוטי עם ונאיביים בכל מובן – חזו בתוך זרמי הנהרות הגועשים בגופותיהם הנפוחות והמוכות של אנשים או של חיות משק, ואפשרו לפולקלור הזכור במעורפל לייחס לעצמים מעוררי החמלה האלה תכונות פנטסטיות.

אף על פי שהדור הנוכחי כמעט שכח אותו לחלוטין, ולמרות אופיו המעורפל והחמקמק, הפולקלור העתיק היה ייחודי, וללא ספק שיקף את השפעותיהם של סיפורים אינדיאנים מוקדמים עוד יותר. למרות שמעולם לא ביקרתי בוורמונט, הכרתי אותם היטב מקריאת המונוגרפיה הנדירה מאין כמותה של אִלַיי דֶוֶנְפּוֹרְט, אשר מכסה את הסיפורים שעברו מפה לאוזן לפני 1839 בקרב האנשים המבוגרים ביותר במדינת ורמונט. המידע הזה תאם במידה רבה לסיפורים ששמעתי בעצמי מהקשישים הכפריים בהרי ניו־המפשייר. בקצרה, נרמז על קיומו של גזע נסתר של ישויות מפלצתיות אשר שכנו היכן שהוא בגבעות המרוחקות יותר, בעומק היערות שעל הפסגות הגבוהות ביותר, ובעמקים האפלים, היכן שהנחלים נובעים ממקור לא ידוע. ישויות אלו נחזו לעיתים רחוקות, אך ראיות על קיומן דווחו על ידי אלה שנדדו רחוק מן המקובל במעלה הרים מסוימים או לתוך אי־אלה נקיקים עמוקים ותלולים שאותם החרימו אפילו הזאבים.

נמצאו עקבות רגליים או טפרים מוזרים על שטחי אדמה ריקים ובבוץ שעל גדות הנחלים; ומעגלי אבן מסקרנים שסביבם הדשא נשחק לחלוטין, ולא נראו כאילו הטבע בלבד מיקם ועיצב אותם. היו גם אי־אלה מערות עמוקות להחריד בצידי הגבעות, אשר הכניסה אליהן נאטמה על ידי סלעים באופן שאינו נראה מקרי, ושאליהן ומהן הובילו מספר גבוה מהממוצע של עקבות מוזרות, אם אכן ניתן היה לקבוע את כיוונן של עקבות אלה. והנורא מכול – היו יצורים שהרפתקנים ראו לעיתים רחוקות מאוד בדמדומי העמקים המרוחקים ביותר וביערות האנכיים והצפופים שמעבר לאזורי הטיפוס המקובלים.

הייתי מעדיף שהתיאורים השונים של היצורים האלה לא היו זהים עד כדי כך, אולם כמעט כל השמועות חלקו כמה פרטים משותפים. הן ציינו כי היצורים דומים לסרטנים גדולים בצבע אדום בהיר, בעלי זוגות רבים של רגליים ושתי כנפי עטלף במרכז הגב. לפעמים הם הלכו על כל רגליהם, ולפעמים על הזוג האחורי בלבד כשהם משתמשים ביתר בשביל להעביר חפצים גדולים שטבעם לא ברור. במקרה אחד, הם נצפו במספרים גדולים, מדדים בקבוצה לאורך נחל רדוד ביער, מסודרים בשורות של שלושה ונעים בסדר ממושמע. במקרה אחר, אחד מהם נצפה בלילה ממריא מראשה של גבעה בודדה קירחת, ואז נעלם בשמיים לאחר שקווי המתאר של כנפיו הענקיות הסתמנו לרגע על רקע הירח המלא.

היצורים האלה היו בסך הכול שבעי רצון לעזוב את האנושות לנפשה, אולם לעיתים הם הואשמו בהיעלמותם של הרפתקנים, במיוחד כאלה שבנו בתים קרוב מדי לעמקים מסוימים או גבוה מדי במעלה הרים מסוימים. אתרים רבים נודעו עם הזמן כמקומות שאינם מומלצים להתיישבות, תחושה שנותרה זמן רב לאחר שהסיבה עצמה נשכחה. אנשים הביטו על צוקי ההרים הקרובים ברעד, אף שלא ידעו כמה מתיישבים אבדו וכמה בתי חווה הפכו לאפר על המורדות הנמוכים של הזקיפים הירוקים והקודרים.

על אף שבסיפורים המוקדמים ביותר היצורים פגעו רק במסיגי גבול, מאוחר יותר סופר על סקרנותם ביחס לאנשים ועל ניסיונם לבסס מוצבים סודיים בעולם האנושי. היו סיפורים על עקבות טפרים מוזרות שנראו בבקרים מסביב לבתי חווה ועל היעלמויות אקראיות באזורים שמחוץ לשטחים שבהם הנוכחות של היצורים הייתה מובהקת. כמו כן, אוזכרו גם קולות מזמזמים שהזכירו דיבור אנושי והציעו הצעות מפתיעות למטיילים בודדים על דרכים ושבילי עגלות בעומק היער, וילדים שאימה אחזה בהם בגלל מה שראו או שמעו במקומות שבהם היער הקדמון התקרב ממש עד לפתח ביתם. באגדות החדשות ביותר, אלה שקדמו לדעיכתן של האמונות התפלות ונטישת הקשר הקרוב עם המקומות המפחידים, ישנן התייחסויות מזועזעות למתבודדים ולחקלאים במקומות רחוקים שבשלב כלשהו של חייהם חוו שינוי מנטלי מבחיל והודרו מן החברה. עליהם דיברו בלחש כעל בני תמותה שמכרו את עצמם לישויות המוזרות. באחד מחבלי הארץ הצפון־מזרחיים היה מקובל עד שנת 1800 להאשים מסתגרים אקסצנטריים ולא אהודים במיוחד בשיתוף פעולה עם היצורים המתועבים או בייצוגם.

בנוגע לזהותם של היצורים, באופן טבעי היו הסברים מגוונים. כינוים הנפוץ היה "ההם" או "העתיקים", אולם מונחים אחרים היו בשימוש מקומי או זמני. ככל הנראה, רוב המתיישבים הפוריטנים קבעו שהם בני לוויתו של השטן ושמו אותם במרכזן של תהיות תאולוגיות מלאות יראה. אלה שגדלו עם המסורת הקלטית, בעיקר הסקוטים והאירים של ניו־המפשייר, ואלה שהתיישבו בוורמונט בזכות מענקי האדמה הקולוניאליים של המושל וֶנְטְווֹרְת', קישרו אותם במעורפל לפיות שוחרות הרעה ול"אנשים הקטנים" של הביצות ושל ביצורי האבן והאדמה העתיקים, והגנו על עצמם בעזרת קטעי לחשים שעברו מדור לדור. אולם לאינדיאנים היו את התיאוריות מרחיקות הלכת ביותר. למרות שהאגדות השבטיות היו שונות זו מזו, היה קונצנזוס בכל הנוגע לאמונה בפרטים חשובים מסוימים, והוסכם פה אחד שהיצורים הגיעו מחוץ לכדור הארץ.

המיתוסים של שבטי הפֶּנָקוּק, שהיו האחידים והציוריים ביותר, טענו כי "המכונפים" הגיעו מהדובה הגדולה שבשמיים והיו להם מכרות בגבעות כדור הארץ שבהם כרו סוג של אבן שלא יכלו להשיג על אף כוכב־לכת אחר. הם לא חיו כאן, אלא בסך הכול תחזקו מוצבים ועפו חזרה אל הכוכבים שלהם שבצפון עם מטענים ענקיים של אבנים. הם פגעו אך ורק באנשי כדור הארץ שהתקרבו יותר מדי או ריגלו אחריהם. בעלי החיים נמנעו מהם מתוך שנאה אינסטינקטיבית ולא מפני שניצודו. הם לא יכלו לאכול את בעלי החיים של כדור הארץ והביאו איתם את המזון שלהם מן הכוכבים. אסור היה להתקרב אליהם ולפעמים ציידים צעירים שהלכו אל הגבעות שלהם לא שבו. כמו כן, אסור היה להקשיב לדברים שנלחשו ביער בלילה, בקולות דמויי דבורים אשר ניסו להישמע אנושיים. הם ידעו את השפות השונות של בני האדם – הפנקוק, ההוּרוֹן, אנשי חמשת האומות – אך נראה שלא הייתה להם שפה משלהם, או שלא היה להם צורך בה. הם דיברו בעזרת הראשים שלהם, אשר שינו צבע בדרכים שונות בשביל לסמן דברים שונים.

כל האגדות, לבנות ואינדיאניות כאחת, שככו במהלך המאה התשע־עשרה, מלבד אי־אלה מקרים אקראיים של נסיגה לאמונות העתיקות. תושבי ורמונט השתקעו, ולאחר שהשבילים ומגורי הקבע שלהם עמדו על פי תוכנית קבועה, הם זכרו פחות ופחות את הפחדים ואת דפוסי ההימנעות השונים אשר הכתיבו תוכנית זו, ואף את קיומם. רוב האנשים פשוט ידעו ששטחי גבעות מסוימים נחשבו ללא בריאים, לא רווחיים, ובאופן כללי חסרי מזל מדי בשביל לחיות בהם, ושעדיף לשמור מהם מרחק ככל האפשר. עם הזמן, המסורת וההשקעות הפיננסיות התקבעו כה חזק בתחומי אזורי ההתיישבות, שכבר לא הייתה כל סיבה לנדוד מחוצה להם, והגבעות הרדופות ננטשו במקרה ולא כתוצאה מתכנון. למעט בזמן מקרי אסון מקומיים נדירים, היו אלה רק סבתות חובבות פלאות ואנשים בשנות התשעים לחייהם שאוהבים להרהר בעבר, אשר לחשו על ישויות שחיו בגבעות האלה; ואפילו לוחשים מסוג זה הודו שלא הייתה עוד סיבה לפחד של ממש מפני היצורים הללו, עכשיו שהם התרגלו לנוכחות הבתים והישובים, ושבני האנוש עזבו בשקט את השטח שבחרו לעצמם.

כל זאת ידעתי מקריאה ומסיפורי עם מסוימים אשר שמעתי בניו־המפשייר. לכן, כשהחלו לצוץ השמועות בזמן השיטפון, יכולתי לנחש בקלות מה היה הרקע הדמיוני להתפתחותן. השקעתי מאמץ רב להסביר זאת לחבריי ולכן שעשעה אותי מאוד ההתעקשות של כמה נפשות וכחניות במיוחד על האפשרות של מרכיב אמת בדיווחים. אנשים אלה ניסו להצביע על כך שאת האגדות המוקדמות אפיינו אחידוּת ושרידוּת, ושלנוכח טבען המסתורי של גבעות ורמונט שכמעט לא נחקרו, אין זה חכם להיות דוגמטי בנוגע ליצורים שיכולים או לא יכולים לשכון בהן; ולא ניתן היה להרגיע אותם בהסבר שכל המיתוסים היו בנויים על פי תבנית ידועה היטב המאפיינת את רוב האנושות ומוכתבת על ידי שלבים מוקדמים של חוויות דמיון שתמיד יוצרים רעיונות־שווא זהים.

לא עזר להדגים למתנגדים כאלה שהמיתוסים של ורמונט היו שונים רק במעט במהותם מהאגדות האוניברסליות המאנישות את הטבע אשר מילאו את העולם העתיק בפאונים, דריאדות וסאטירים, שהיוו את הבסיס לקָלִיקָנְזָרִי של יוון המודרנית, ושהעניקו לוויילס ולאירלנד הפראיות את הרמזים האפלים לגזעים המוזרים, הקטנים, הנוראיים והנסתרים של הטְּרָגְלוֹדִיטִים והחופרים. לא היה טעם לציין גם את האמונה הדומה עוד יותר של שבטי גבעות נפאל בקיומם של המִי־גוֹ המבעיתים או בשמם האחר, "אנשי השלג הנוראיים", ששוכנים בכיעורם בפסגות האבן המושלגות של הרי ההימלאיה. כשהצגתי ראיות אלה, יריביי הפכו אותן נגדי בכך שטענו שהן מרמזות על בסיס היסטורי ממשי לסיפורים העתיקים, ושניתן להסיק מכך על קיומו של גזע עתיק ומוזר בן כדור הארץ אשר נדחק להיחבא בעקבות הופעתו של הגזע האנושי והשתלטותו על כוכב הלכת, ושייתכן, באופן מתקבל על הדעת, ששרד במספרים קטנים עד העבר הקרוב – או אפילו עד ההווה.

ככל שצחקתי יותר על התיאוריות האלה, כך חבריי העקשנים טענו אותן במשנה תוקף. הם הוסיפו כי אף ללא מסורת האגדות, הדיווחים האחרונים היו יותר מדי ברורים, אחידים, מפורטים ושפויים באופן שבו סופרו בשביל להתעלם מהם. שניים או שלושה פנאטים קיצוניים הרחיקו לכת עד כדי רמיזה על משמעויות אפשריות בסיפורים האינדיאניים העתיקים שייחסו לישויות הנסתרות מקור חוצני. הם ציטטו את הספרים המופרעים של צ'ארלס פורט וטענותיהם כי נוסעים מעולמות אחרים ומהחלל החיצון כבר ביקרו פעמים רבות בכדור הארץ. רוב יריביי, עם זאת, היו לא יותר מאנשי התנועה הרומנטית שניסו להעניק חיים לסיפורי הפנטזיה על "האנשים הקטנים" האורבים בסתר, שהתפרסמו על ידי ספרות האימה הבדיונית של ארתור מָאכֶן.

מתוך ״קשה להיות אל״

 

כאשר רוּמָטָה חלף על פני קברו של מִיקַה הקדוש, השביעי והאחרון לאורכה של דרך זו, היה כבר חשוך מאוד. סוס ההרבעה החָמָחַָרִי המהולל, שנלקח מדוֹן טָמֵאוֹ תמורת חוב קלפים, התברר כגרוע ביותר. הוא התכסה בזיעה, שחק את פרסותיו ונע בטפיפה מסכנה ובלתי יציבה. רוּמָטָה לחץ את ברכיו אל צידי הסוס והצליף לו בין האוזניים עם הכפפה, אך הסוס רק נענע את ראשו בדכדוך בלי להגביר את הקצב. לצד הדרך השתרעו שיחים הדומים באפלה לתימרות עשן קפוא. זמזום היתושים היה בלתי נסבל. בשמיים העכורים רעדו כמה כוכבים עמומים. רוח קלה נשבה בפרצים, חמה וקרה בו־זמנית, כמו תמיד בסתיו של הארץ סמוכת הים הזו, עם ימיה המחניקים והמאובקים וערביה הצוננים.

רוּמָטָה הידק את הגלימה סביבו ועזב את המושכות. לא הייתה סיבה למהר. נותרה שעה עד חצות והיער המשהק כבר בלט מעל האופק בפס שחור משונן. בצדדים השתרעו שדות חרושים, ביצות מסריחות מחלודת מוות נצנצו תחת הכוכבים והשחירו תִלִים וכלונסאות מרקיבים מימי הפלישה. הרחק משמאל הבזיק וכבה אור קודר. ככל הנראה, כפר קטן עלה באש, אחד מתוך אותם אין־ספור כפרים זהים ששמותיהם – בית־מוות, גרדומים, הר־גזל – שונו לא מזמן בצו מלכותי לרצוי, פורה ומלאכי. על פני מאות מַיְלים, החל מחופי המֵצַר ועד הסָיְיבָה של היער המשהק, השתרעה הארץ הזו, מכוסה בשמיכה של ענני יתושים, שסועת גיאיות, מוצפת בביצות, מוכת קדחת, מגפות ונזלת מסריחה.

בעיקול הדרך, התנתקה מהשיחים דמות כהה. הסוס נבהל, ראשו נרתע לאחור. רוּמָטָה תפס את המושכות, משך מעלה מתוך הרגל את התחרה על ידו הימנית והניח את כף ידו על ידית החרב, סוקר את החשכה.

האדם שבצד הדרך הוריד את כובעו. "ערב טוב, דוֹן נאצל", הוא אמר בשקט. "במחילה ממך".

"במה העניין?" שאל רוּמָטָה, כורה אוזן.

אין מארבים חרישיים. את השודדים מסגירה חריקת המיתר, חיילוני הסער האפורים מגהקים באופן בלתי נשלט מהבירה הדוחה, אנשי מיליציות הברונים מחרחרים באפם בתאוות בצע ומרעימים בנשקם ואילו הנזירים ציידי העבדים מתגרדים בקול. אולם בשיחים שרר שקט. נראה שהאדם הזה אינו שודד. הוא גם לא הזכיר שודד. עירוני קטן ומלא, לבוש בגלימה זולה.

"הרשה לי לרוץ לצידך?" הוא שאל, קד.

"רשאי", אמר רוּמָטָה, מנענע את המושכות. "אתה יכול להיאחז בארכוף".

העירוני הלך קרוב. הוא החזיק את הכובע בידו, ועל פדחתו בהקה קרחת ניכרת. כנראה מנהל משק, חשב רוּמָטָה. הוא עובר בין ברונים וסיטונאי־בשר ורוכש פשתן או קַנַבּוֹס. מנהל משק אמיץ למדי… ואולי, הוא בכלל לא מנהל משק. אולי איש־ספֶר. פליט. מנודה. רבים מהם נודדים כעת בדרכים בלילה, יותר ממנהלי משק. ואולי הוא מרגל.

"מי אתה ומאיפה?" שאל רוּמָטָה.

"קוראים לי קִיאוּן", אמר בצער העירוני, "אני בדרכי מאַרְקָנָר".

"נמלט מאַרְקָנָר", אמר רוּמָטָה, מתכופף.

"נמלט", הסכים בעצבות העירוני.

תימהוני, חשב רוּמָטָה. או שבכל זאת מרגל? צריך לבדוק… אך למה בעצם צריך? מי צריך? מי אני שאבדוק אותו? לא מתחשק לי לבדוק אותו! למה שלא פשוט אאמין לו? הינה הולך לו עירוני, בבירור איש־ספר, נמלט על נפשו… הוא בודד, מפוחד, חלש, הוא מחפש הגנה. נקרה בדרכו אציל. אצילים מחמת טיפשותם ויהירותם לא מתמצאים בפוליטיקה, אך חרבותיהם ארוכות והם לא אוהבים את האפורים. למה שהעירוני קִיאוּן לא ימצא הגנה נטולת אנוכיות אצל אציל טיפש ויהיר? וזהו. אני לא אבדוק אותו. אין לי סיבה לבדוק אותו. נדבר, נעביר את הזמן, ניפרד כידידים…

"קִיאוּן…" הוא אמר. "הכרתי קִיאוּן אחד. מוכר שיקויים ואלכימאי מרחוב הפח. אתה קרוב משפחה שלו?"

"לרוע המזל, כן", אמר קִיאוּן. "אומנם, קרוב רחוק, אך להם זה לא משנה… עד לצאצא השנים־עשר".

"ולאן אתה בורח, קִיאוּן?"

"לאנשהו… כמה שיותר רחוק. רבים בורחים לאִירוּקָן. אנסה גם אני לאִירוּקָן".

"כן, כן", אמר רוּמָטָה. "ואתה הנחת שהדוֹן הנאצל יעביר אותך דרך המחסום?"

קִיאוּן לא ענה.

"או שאולי אתה חושב שהדוֹן הנאצל לא יודע מי הוא קִיאוּן האלכימאי מרחוב הפח?"

קִיאוּן שתק. אני סוטה מהנושא, חשב רוּמָטָה. הוא נעמד על הארכופים וקרא, מחקה כרוז בכיכר המלך, "הואשם ונמצא אשם בפשעים נוראיים ובלתי נסלחים נגד האל, הכתר והשלום".

קִיאוּן שתק.

"ומה אם הדוֹן הנאצל מעריץ את דוֹן רֶבָּה? מה אם הוא בכל ליבו מסור לדין האפור ולעיסוק האפור? או שאתה סבור שזה בלתי אפשרי?"

קִיאוּן שתק. מתוך החושך שמימין לדרך הופיע צל גרדום שבור. גופה עירומה, תלויה מהרגליים, בהקה בלבן תחת הקורה. אאח… גם ככה שום דבר לא הולך, חשב רוּמָטָה. הוא ריסן את הסוס, תפס את קִיאוּן בכתפו וסובב אותו עם הפנים אליו.

"ומה אם הדוֹן הנאצל יחליט לתלות אותך ממש עכשיו לצד הנווד הזה?" אמר, בוחן את הפנים הלבנות עם בורות העיניים החשוכים. "בעצמו. במהירות ומיומנות. על חבל אַרְקָנָרִי חזק. בשם האידיאל. למה אתה שותק, קִיאוּן המשכיל?"

קִיאוּן שתק. שיניו נקשו והוא התפתל חלושות תחת ידו של רוּמָטָה כמו לטאה מעוכה. לפתע, משהו נפל בהתזה קולנית אל תוך התעלה שבצד הדרך ומייד, כאילו בשביל להשתיק את הקול, הוא צעק בייאוש, "נו, תלה! תלה, בוגד!"

רוּמָטָה הרגיע את הנשימה ושחרר את קִיאוּן.

"התלוצצתי", הוא אמר, "אל תפחד".

"שקר, שקר…" מלמל קִיאוּן, מייבב. "בכל מקום שקר!"

"בסדר, אל תכעס", אמר רוּמָטָה. "עדיף שתרים את מה שזרקת שם, זה יירטב".

קִיאוּן עמד זמן־מה, מתנדנד ומייבב, טפח עם כפות ידיו על גלימתו בחוסר מטרה ואז נכנס אל תוך התעלה. רוּמָטָה המתין שפוף בעייפות על האוכף. אם כך, זו הדרך, חשב, אם כך, פשוט אי אפשר אחרת.

קִיאוּן טיפס החוצה מהתעלה, מחביא תחת בגדיו חבילה.

"ספרים, כמובן", אמר רוּמָטָה.

קִיאוּן הניד בראשו. "לא", הוא אמר בצרידות. "בסך הכול ספר אחד. הספר שלי".

"ועל מה אתה כותב?"

"חוששני שזה לא יעניין אותך, דוֹן נאצל".

רוּמָטָה נאנח. "אחוז בארכוף", הוא אמר, "נלך".

זמן רב הם שתקו.

"שמע, קִיאוּן", אמר רוּמָטָה, "התלוצצתי. אל תפחד ממני".

"איזה עולם נפלא", אמר קִיאוּן, "איזה עולם שמח. כולם מתלוצצים. וכולם מתלוצצים באותו האופן. אפילו רוּמָטָה הנאצל".

רוּמָטָה הופתע. "אתה מכיר את השם שלי?"

"מכיר", אמר קִיאוּן. "זיהיתי אותך לפי החישוק על המצח. כל־כך שמחתי כשפגשתי אותך על הדרך…"

כמובן, לזה הוא התכוון כשקרא לי בוגד, חשב רוּמָטָה. "הבן, חשבתי שאתה מרגל. אני תמיד הורג מרגלים", הוא אמר.

"מרגל…" חזר אחריו קִיאוּן. "כן, כמובן. בזמננו כל־כך קל ומשביע להיות מרגל. העיט שלנו, דוֹן רֶבָּה הנאצל, מוטרד לגבי מה שאומרים וחושבים נתיני המלך. הייתי רוצה להיות מרגל. מודיע מן השורה בטברנת 'השמחה האפורה'. כמה טוב, כמה מכובד! בשש בערב אני נכנס לבית השיכר ומתיישב ליד השולחן. בעל המקום נחפז אליי עם הכוס הראשונה שלי. אני יכול לשתות כמה שייכנס, על הבירה משלם דוֹן רֶבָּה, יותר נכון אף אחד לא משלם. אני יושב, לוגם לי מהבירה ומאזין. לפעמים אני מעמיד פנים שאני מתעד שיחות והאנשים הקטנים והמפוחדים ניגשים אליי עם הצעות של חברוּת וארנק. בעיניהם משתקף רק מה שאני רוצה לראות: מסירוּת כלבית, כבוד מתוך פחד ושנאה חסרת אונים מפעימה. אני יכול למשש נערות בלי לחשוש מעונש ולגפף נשים לעיני בעליהן, הבחורים החסונים, והם רק יצחקקו בהתרפסות… איזה טיעון נפלא, דוֹן נאצל, הלא כך? שמעתי אותו מילדוֹן בן חמש־עשרה, תלמיד בבית הספר הפטריוטי".

"ומה אמרת לו?" שאל רוּמָטָה בעניין.

"מה יכולתי להגיד? הוא לא היה מבין. אז סיפרתי לו שאנשיו של וָאגָה הגלגל, כאשר הם תופסים מודיע הם משסעים את בטנו ומפזרים אל תוך הקרביים פלפל… והחיילים השיכורים מכניסים את המודיע לתוך שק ומטביעים אותו בבית הכיסא. וזו האמת לאמיתה, אך הוא לא האמין. הוא אמר שבבית הספר הם לא למדו את זה. אז הוצאתי נייר ורשמתי את שיחתנו. זה היה נחוץ לי לספרי, והוא, מסכן שכמוהו, החליט שזו הלשנה והרטיב את מכנסיו מרוב פחד".

מבעד לשיחים מלפנים הבליחו אורות בית המרזח של בָּקוֹ השלד. קִיאוּן מעד והשתתק.

"מה קרה?" שאל רוּמָטָה.

"יש שם סיור אפור", מלמל קִיאוּן.

"נו אז מה?" אמר רוּמָטָה. "עדיף שתקשיב לטיעון נוסף, קִיאוּן הנכבד. אנו אוהבים ומעריכים את הנערים הפשוטים, הגסים הללו, את הבהמות הלוחמות האפורות שלנו. הם נחוצים לנו. מעתה, פשוט העם צריך לשמור על לשונו בתוך פיו, אם הוא לא רוצה לפשוט אותה על הגרדום!" הוא צחק בקול מפני שזה נאמר היטב, בהתאם למסורת הנעלה ביותר של הקסרקטינים האפורים.

קִיאוּן הצטמק והכניס את ראשו בין כתפיו.

"לשונו של פשוט העם צריכה לדעת את מקומה. האל לא נתן לפשוט העם לשון בשביל להרבות במילים, אלא כדי ללקק את מגפיו של אדונו, אדון אשר ניצב מעליו מאז ומעולם".

בסמוך לעמדת הרתימה שלצד הכניסה לבית המרזח, רקעו ברגליהם סוסיו המאוכפים של הסיור האפור. מהחלון הפתוח נשמעו גידופי הימורים צרודים. נקשו קוביות המשחק. בדלת, חוסם את המעבר בכרסו המפלצתית, עמד בָּקוֹ השלד בכבודו ובעצמו במעיל עור קרוע, שרווליו מופשלים. בכפו החייתית והשעירה החזיק סכין קצבים, כנראה שלפני רגע ביתר בשר כלב בשביל המרק, התכסה בזיעה ויצא החוצה להסדיר את נשימתו. על מדרגות הכניסה ישב, אפוף רוח נכאים, חייל סער אפור. גרזן הקרב שלו מונח בין ברכיו. ידית הגרזן מעכה את פרצופו הצידה. נראה היה שסבל מרוב שיכרות. כשזיהה רוכב, הוא לקח את עצמו בידיים והצטווח בצרידות, "עצ־צור! מי־שם? אתה… נאצל…!"

רוּמָטָה, סנטרו מובלט, רכב על פניו בלי לפזול הצידה. "…ואם לשונו של פשוט העם מלקקת את המגף הלא נכון", הוא אמר בקול, "אז את הלשון הזו יש להסיר לגמרי, הרי שנאמר: 'לשונך היא אויבי'…"

קִיאוּן צעד בצעדים גדולים לצידו, מוסתר מאחורי הסוס. בקצה עינו רוּמָטָה ראה כיצד קרחתו מנצנצת מרוב זיעה.

"עצור, אומרים לך!" צרח חייל הסער.

הוא שמע כיצד חייל הסער מחליק במדרגות בעודו מרעיש בגרזנו ומגדף בו־זמנית את האל, השד וכל מיני זבלים נאצלים.

כחמישה אנשים, חשב רוּמָטָה במושכו מעלה את חפתיו, קצבים שיכורים. קלי־קלות.

הם חלפו על פני בית המרזח ופנו הצידה אל היער.

"אני יכול ללכת מהר יותר אם צריך", אמר קִיאוּן בקול לא אופייני ביציבותו.

"שטויות!" אמר רוּמָטָה, מאט את סוס ההרבעה. "זה משעמם לרכוב כל־כך הרבה מיילים ולא להיכנס לקטטה אפילו פעם אחת. אף פעם לא מתחשק לך להתקוטט, קִיאוּן? כל הזמן דיבורים ודיבורים…"

"לא", אמר קִיאוּן. "אף פעם לא מתחשק לי להתקוטט".

"זו הצרה", מלמל רוּמָטָה, מסובב את סוס ההרבעה ומושך לאט את הכפפות על ידיו.

מן העיקול הגיחו שני רוכבים, וכשראו אותו נעצרו מייד.

"היי אתה, דוֹן נאצל!" צעק אחד מהם. "קדימה, תציג את אישור הדרך שלך!"

"בהמות", אמר רוּמָטָה בקול קר. "אתם הרי לא יודעים קרוא וכתוב, בשביל מה לכם אישור דרך?"

הוא דרבן בברכו את הסוס ויצא בטפיפה לכיוון חיילי הסער. הם משקשקים, חשב. מתלבטים. לפחות כאפה או שתיים! לא… שום דבר. כל־כך מתחשק לפרוק את השנאה שהצטברה במהלך היממה ונדמה ששום דבר לא יצא מזה. נישאר אנושיים, נסלח לכולם ונהיה רגועים כמו אֵלִים. הם יהרגו ויחללו, ואנחנו נהיה רגועים כמו אלים. לאלים אין לאן למהר, יש להם נצח לפניהם. הוא רכב עד אליהם. חיילי הסער הרימו את הגרזינים בחוסר החלטיות והחלו לסגת.

"נו?" אמר רוּמָטָה.

"אז מה זה, בעצם?" אמר החייל הסער הראשון בבלבול. "האם זה, בעצם, דוֹן רוּמָטָה הנאצל?"

חייל הסער השני סובב את סוסו מייד והסתלק בשעטה. הראשון, בעוד נסוג וגרזנו מושפל, "מבקשים מחילה, דוֹן נאצל", הוא דיבר במהירות. "טעינו בזיהוי. נעשתה שגיאה. עניין מדיני, שגיאות תמיד יכולות לקרות. החבר'ה שתו מעט, לא מצליחים להתאפק…" הוא התחיל לרכוב לאחור, מפנה את צידו. "אתה מבין בעצמך, הזמנים קשים… מחפשים משכילים נמלטים. לא היינו רוצים שיהיו לך תלונות, דוֹן נאצל…"

רוּמָטָה הפנה לו את גבו.

"דרך צלחה, דון נאצל!" אמר בהקלה חייל הסער.

כאשר הוא עזב, רוּמָטָה קרא חרש, "קִיאוּן!"

אף אחד לא ענה.

"היי, קִיאוּן!"

ושוב אף אחד לא ענה.