ספרות רומית

מתוך ״ארס פואטיקה״ מאת הורטיוס:

אִם יָקוּם צַיָּר וִיבַקֵּשׁ לְחַבֵּר צַוָּאר שֶׁל סוּס
לְרֹאשׁ אִשָּׁה, יוֹסִיף נוֹצוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת לְאֵבָרִים
שֶׁנֶּאֶסְפוּ מִפֹּה וּמִשָּׁם, כָּךְ שֶׁפֶּלֶג גּוּף תַּחְתּוֹן שֶׁל דָּג
יִגָּמֵר בְּגוּף עֶלְיוֹן שֶׁל אִשָּׁה יְפֵהפִיָּה,
נוּ, חֲבֵרִים, תּוּכְלוּ שֶׁלֹּא לִצְחֹק כְּשֶׁתִּרְאוּ אֶת הַמַּחֲזֶה?
הַאֲמִינוּ בְּנֵי פִּיסוֹ, שֶׁיִּכָּתֵב סֵפֶר שֶׁדּוֹמֶה לַיְּצִירָה הַמְּבִיכָה הַזֹּאת
וַחֲלָקָיו, כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת שֶׁל אָדָם חוֹלֶה,
יִתְחַבְּרוּ לִכְדֵי כְּלוּם – מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ לֹא תִּהְיֶה בָּהֶם
צוּרָה אֲחִידָה. אוֹמְרִים: "מֵאָז וּמִתָּמִיד צַיָּרִים וּמְשׁוֹרְרִים
הָיוּ צְרִיכִים לִמְתֹּחַ אֶת הַגְּבוּלוֹת".
אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים. אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת זֶה וּמְקַבְּלִים זֹאת.
אֲבָל חַיּוֹת טֶרֶף לֹא מִתְכַּרְבְּלוֹת עִם חַיּוֹת מַחְמָד,
נְחָשִׁים לֹא מִתְגַּפְּפִים עִם צִפּוֹרִים, גַּם לֹא נְמֵרִים עִם כְּבָשִׂים.
מִי שֶׁמַּתְחִיל בְּרַאַוְתָנוּת, לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מַדְבִּיק
כּוֹתֶרֶת סַסְגּוֹנִית, אַחַת אוֹ יוֹתֵר, שֶׁתִּנְצֹץ כְּשֶׁהוּא מְתָאֵר
אֶת הַחֻרְשָׁה וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁל דִּיאָנָה,
מַיִם שׁוֹצְפִים דֶּרֶךְ שָׂדוֹת יָפִים וְנִרְחָבִים
אוֹ כְּשֶׁהוּא מְתָאֵר אֶת נְהַר הֲרַיְן אוֹ אֶת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
אוּלָם בַּסּוֹף מִתְגַּלֶּה שֶׁלֹּא זֶה הָיָה מְקוֹמָם. וְאוּלַי אַתָּה מְאוֹד
טוֹב בִּלְצַיֵּר בְּרוֹשׁ, אֲבָל מָה זֶה עוֹזֵר לְךָ אִם מִי שֶׁמְּשַׁלֵּם
רוֹצָה שֶׁתְּצַיֵּר אוֹתוֹ נִמְלַט בִּשְׂחִיָּה מִסְּפִינָה טוֹבַעַת? אֵיךְ קָרָה
שֶׁרָצִיתָ לְיַצֵּר כַּד מֵחֶרֶס, וּבָאָבְנַיִם יָצָא גָּבִיעַ?
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, שֶׁיִּהְיֶה מָה שֶׁיִּהְיֶה, הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה אָחִיד וְאֶחָד.
מַרְבִּיתֵנוּ הַמְּשׁוֹרְרִים, מוֹרֵנוּ וְכָאֵלֶּה שֶׁרְאוּיִים לְמוֹרֵנוּ,
מְרֻמִּים לְמַרְאֵה הָאֱמֶת – אֲנִי מִתְאַמֵּץ לְקַצֵּר,
וְנַעֲשֶׂה בִּלְתִּי מוּבָן; מִי שֶׁדּוֹאֵג לְשַׁיֵּף כָּל פִּנָּה,
הָעָצְמָה וְהַחַיּוּת נוֹטְשׁוֹת אוֹתוֹ; מִי שֶׁרוֹצֶה רַק לְדַבֵּר גָּבֹהַּ, נִהְיֶה נָפוּחַ;
מִי שֶׁדָּרוּךְ וּמְפַחֵד מִמְּהוּמָה, מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ זוֹחֵל עַל הָרִצְפָּה;
וְהוּא שֶׁבִּקֵּשׁ לְגַוֵּן נוֹשֵׂא אֶחָד, הַפְלֵא וָפֶלֶא,
צִיֵּר דּוֹלְפִין בִּיעָרוֹת, חֲזִיר בַּר עַל גַּבֵּי גַּלִּים –
כָּל נִסָּיוֹן לְהִמָּלֵט מֵאַשְׁמָה יוֹבִיל לְבוּשָׁה אִם נַעֲשֶׂה בְּטִפְּשׁוּת.
הָיָה אֵיזֶה נַפָּח שֶׁעָבַד לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁל אַיְמִילִיּוּס,
פִּסֵּל וְחָשַׂף מִתּוֹךְ הַבְּרוֹנְזָה צִפָּרְנַיִם וּשְׂעָרוֹת רַכּוֹת,
אֲבָל בַּעֲבוֹדָתוֹ הַמְּלֵאָה נִכְשַׁל כִּי לֹא יָדַע לְהַרְכִּיב אֶת הַשָּׁלֵם.
אִם אֲנִי שׁוֹאֵף לִשְׁלֵמוּת, לֹא אַרְצָה לִהְיוֹת כְּמוֹתוֹ,
כְּמוֹ שֶׁלֹּא אוּכַל לְהִתְפָּאֵר בְּעֵינַי הַשְּׁחַרְחָרוֹת, בִּשְׂעָרִי הַשָּׁחֹר,
וּבְמַקְבִּיל לִחְיוֹת עִם אַף עָקֹם.

מתוך ״פסיכה וקופידון״ מאת אפוליוס:

לפני שנים רבות, חיו מלך ומלכה באחת הממלכות. היו להם שלוש בנות יפות. השתיים המבוגרות היו ללא ספק נעימות למראה, וכל שבח אנושי שהורעף עליהן נחשב לראוי וצודק. אולם היופי הייחודי והמפואר באמת היה של זו בת הזקונים, הנערה שליופייה לא נולדה שום ברכה, וודאי שלא שם תואר שיוכל לתארה, נוכח החולשה האומללה של הדיבור האנושי.

רבים מתושבי הממלכה וגם שפע של מבקרים – כל מי שבלהט השמועה אודות המראה הנפלא נסחפו בהתלהבות כבירה – העריצו אותה בהכרזות אדוקות כמו הייתה כל כולה האלה ונוס בכבודה ובעצמה. מוכי תדהמה מיופייה הבלתי נגיש, הם החוו כלפיה בתנועת יד השמורה לקדושת האלים.

וזה מכבר שנפוצה לערים השכנות ולמחוזות הסמוכים השמועה שהאלָה, זו שנולדה מרחמו התכול של הים ושנֶתֶז הגלים הצמיח אותה קוצפת, תתיר מעתה את אלוהותה להתרועע בלב החברה האנושית. ואם לא זה המקרה, אזי שמועה נוספת הייתה, שבאמצעות הזרעה שלא סופרה מבין הטיפות השמימיות, לא הים כי אִם האדמה, היא שהנביטה ונוס נוספת שבלבלוב בתולי ניחנה.

כך יום ביומו התקדמה האמונה פלאים, וכך כבר תהילתה הגואה פשטה באיים הסמוכים, כמעט במלוא היבשת, וכך גם ברוב הפרובינקיות. חיש מהר נהרו רבים מבני התמותה, במסעות ממושכים ובמשטים על גבי הים העמוק, והכול למען המראה הנודע בדורם.