פרוזה ישראלית נשכנית

מתוך ״ואלוהים הרג את הכלה״

לא תאמיני, אבל מאז שאבא התחרפן אני כמעט לא הולכת אליהם, שני קוּקוּאים כאלה, כולל אימא שעוזרת לו בַּנוכלוּת שלו, מספרת לעצמה סיפורים, כמה אבא שלנו מעולה ואיזה כוחות־על יש לו, חצי סופרמן, הרב כדורי ממש, כזה תור עומד לפני הדלת שלהם בגבעה הצרפתית שאני אשכרה כבר לא יכולה להראות ת׳פרצוף שלי בבניין, כולם שם צוחקים עליו מאחורי הגב, כולל פרופסור מלכי ודוקטור כהן, אפילו גברת אוּמַסְקי, כל השכנים הישנים מפעם, רחמנות על אדון מנחם שניאורסון, השב״כניק שהסתובב לו הראש מאז הפרישה, בטח פיטרו אותו, לכי תדעי, החליט שהוא נביא, מרפא חולים בכישופים ובקמעות ובתפילות, שפעם היה שולח מסתערבים לפלסטינים המסכנים והיום מרפא גם אותם, שזה לא להאמין, אפילו משייח׳ ג׳ראח ומבית חנינא מגיעים אליהם למרפאה שפתחו באמצע הסלון שלנו, ואימא מבשלת להם קפה שחור וצוחקת, עושה להם ״גן ילדים מלא עכברים״, כמו שהיא יודעת, פרצופים של גננת בוויצו, מעריצה את אבא, תמיד היא העריצה אותו, כמו טמבלית, בלעה את כל השיגעונות שלו, חתיכת ציירת מתוסכלת שלא יצא ממנה כלום, אני אומרת לךְ, אבל השאירה לי שם כזה מגעיל, מזכרת לכל החיים, פְרידה, שם של זקנה, יעני על שם הציירת שאימא הכי אוהבת בעולם, ההיא עם הגבות המחוברות, המקסיקנית, פרידה קאלו, כזה גועל, ובנוסף לכל הצרות גם את השם של סבתא נעימה נתנו לי, הסבתא שבחיים לא הכרתי, היא מתה עוד לפני שנולדתי, בשנות השמונים, היסטוריה־שְמיסטוריה, אבל אני לא פרידה ולא נעימה ולא טיזי וכולם קוראים לי פְרֶד, חסר למי שתזכיר את השם פרידה במחיצתי, שלא לדבר על נעימה, ישר אני סותמת אותה, אצלי אין דברים כאלה, אפילו איריס שלי, אִשתַּתי אהובתי, לא מעזה להזכיר את שני השמות המקוריים שלי, שלא פעם רציתי ללכת למשרד הפנים ולמחוק אותם מתעודת הזהות אחת ולתמיד, פרידה־נעימה שניאורסון בתחת שלי, אוֹבּיסית עם ישבן שלושה מפלסים, צלוליטיס מפה ועד גבעת זאב, אבל עם סמכות וכנות, כמו שאיריס שלי הצִפלונית אומרת, צוחקת לי כשאנחנו במיטה, מרגיעות את העצבים של היום־יום, קצת לענג את הבשר לפני שעוצמות ת׳עיניים, הרי גם ככה השינה שלי לא משהו, בזמן האחרון מתפרצת אליה סבתא נעימה, הסבתא מהתמונות באלבום הישן שאבא הביא מהבית שלהם ברמת אשכול, עוד לפני שנהפכה לשכונה חרדית, הכול שם באלבום בצבעים עקומים, צבעים של המאה הקודמת, שלפני הדיגיטלי והאינְסטוּש, ככה אבא סיפר לי, היו צריכים לחכות לפחות שלוש שעות, רבאק, עד שהתמונות היו מודפסות על נייר, בחנות קודאק במרכז המסחרי, איזה עולם מפגר היה להם בזמנים ההם, נייר, לא יכולה לחשוב על זה בכלל, בלי אייפון, בלי אינסטגרם, לא זוכרת בכלל מה עשיתי לפני כל המעריצות באינסטוש, מה את יודעת, הלֶסבִּיוֹן העליון של המזרח התיכון מה שהולך שם, עושות לי לייקים על ימין ועל שמאל, כשאני מצטלמת עם איריס או לבד, כולל עירום, אבל לא פרונטלי כמובן, חתיכת פוריטנים, מזל שאצלי הכול מתחבא מתחת לכרס הענקית שלי, שעות עד שאיריס מגיעה אליי, חופרת וחופרת, עד שאני גומרת והיא מחייכת, טוב לך, אהובתי, טוב לך, אהובתי, אין דברים כאלה, אחותי, אני אומרת לך, אין.

מתוך ״נחש בריח״

אני מעגל את עמוד השדרה, מְכַנס את הראש פנימה ומתחיל בריצה קלה. אין לי זמן לחימום הרגיל. אורות עמומים של רחוב מציירים צורות צל על המדרכה, הופכים אנשים למפלצות, לגמדים, לאמֶבות. הצל שלי לא נשאר מספיק זמן במקום אחד כדי להתעוות.
אני חוצה את הכביש הראשי, פנסי מכוניות מאירים עליי כמו זרקורים. אני מגביר את הקצב ובורח משם לרחובות חשוכים, שם הכול מתמזג לצל אחד גדול ואני שוב אנונימי. האוויר מקרר את הזיעה שעל המצח והעורף ואני רץ לקראתו, מחליף ישן בחדש, חנקן בחמצן.
אני לא לוקח זמן, לא סופר מרחק. הגוף שלי למד לסמן לי מתי להתחיל להסתובב ואני למדתי להקשיב לו. הנשימות מתחילות להיות מעט רדודות יותר, והצעדים קטנים יותר.
פעם הייתי מחכה עד לסוף הרחוב, שיהיה מקום הגיוני להסתובב, מרחק עגול. היום אני מסתובב על המקום, אפילו אם אני באמצע מעבר חציה. זה עניין של תקשורת ובניית אמון עם הגוף. כמו אז, כשחשבתי על סקס. הייתי צריך לדעת, שכמו שלקח לי שנים לתקשר, ועוד עם עצמי, גם שם זה ייקח שנים. למעשה, הרבה יותר שנים, גם להקשיב וגם לדבר.
כיתה י"א מפריעה לי לרוץ. מזדחלת בקצב הפוך מהזיעה. שולחת אצבעות קרות ונאחזת בעמוד השדרה שלי. עוד לא המציאו את החולצה המאווררת שיכולה לעזור נגד כיתה י"א, ואני נכנע. אני יודע שהזיכרון לא יניח לי לרוץ בשקט ואין מה להילחם, אבל רק בשביל להיות בטוח אני מנסה לחשוב על פיל ורוד ונכנס באיזה בחור.
"היי", הוא מנסה להתחמק ברגע האחרון, אבל עדיין חוטף אותי בצד שמאל ואני נאלץ להפסיק לרוץ.
"אני נורא מצטער, באמת", המילים מתנשפות ממני.
"תסתכל לאן שאתה הולך", הוא יורק את המשפט השחוק ומשפשף את יד שמאל כאילו נפגע קשה. כל אחד יכול לראות שהוא בחור מהסוג שמסוגל לעמוד בהתנגשות עם מטאור.
"אני באמת מצטער, לא יודע מה קרה", אני פורס כפות ידיים במחוות התנצלות. לרווחתי הרבה הבחור מעיף מבט רצחני אחרון וממשיך ללכת, מנענע בראשו המגולח.
די. נהרסה לי הריצה. אני קורס על העקבים ומחזיק את הראש בין הידיים. הזיעה מקררת את גופי ואני יודע שכדאי מאוד שאמשיך ללכת כדי שלא אתקרר, אבל הרגליים לא מתרוממות.

"סליחה, אתה בסדר?" אני שומע קול שמגיע אליי מזמן וממקום אחרים. אני לא עונה. אני לא יכול לענות. המילים מתגלגלות כמו גל נסוג אל הגרון ונבלעות.
יד נוגעת בכתפי הימנית, מגע קל, הססני. אני מתכווץ והיא נסוגה.
מנהרת הזמן בדגם רטרו־זֶבּרָתִי, זו של הדור שלפני, שואבת ויורקת אותי בשאט נפש לתוך שדה המוקשים הידוע בכינויו ״כיתה י"א״. אני מסרב לשתף פעולה. אולי היא תשאב אותי בחזרה או שירקו אותי בחזרה, מה שיעבוד. ושוב, "סליחה, אתה בסדר?" ואצבעות נוגעות בכתף שאני לא בטוח לחלוטין שהיא שלי ובכל מקרה, לא יכול להזיז.
לא, אני לא בסדר. אני בכלל לא בסדר. אל תגעו בי. מסתבר שגם הגרון לא לגמרי שלי כי מה שיוצא נשמע כמו חרחורי גסיסה. אני מוצא את עצמי שוכב, רק לא על מדרכה, ויש יותר מדי שקט וחושך. אני מביט לתוך עצמי ויודע שאני כבר לא איתן, אני בכלל שבלול, מכורבל כמו ילד מסביב לכרית על אדמה קשה של גן ציבורי. איך הגעתי לשם? אני מנסה להיזכר, אבל אפילו שרירי המוח כואבים לי. אור קטן נדלק בתוך החשכה שבחוץ. מישהו לוקח נשימה מהירה. נשימה מופתעת. ממה… הוא… מופתע? ממני? למה… כואב… לי? מה… עשיתי? מחשבות בהילוך איטי. מחשבות ברוורס. אני מוותר.
"צריך לקרוא ל…"
למה תמיד צריך לקרוא למישהו? מחשבה מרחפת מעל הכאב. אני מזיז את היד שתקועה לי מתחת לגוף והיא לא זזה. בשולי התודעה שלי אני מתחיל לראות את עצמי שבור על האדמה, האדמה סופגת אותי. אני נעלם.
"מי מצא אותו?" קול חד מוציא אותי מהתנומה שלי. אני כל־כך עייף. כל הזמן מפריעים לי.
"אדוני?" קול חד וחזק מפלח אותי לחלקיקים. אני מחליט שהשאלה לא מופנית אליי. ממתי נהייתי אדוני?
"אדוני", הוא חוזר בתקיפות, מאוד קרוב לאוזן, "אתה שומע אותי?"
בטח שומע. אתה צועק לי באוזן. אני נובח בדממה ובקול, "כן". מישהו, לא אני, מחרחר מתוכי.
"יופי. אנחנו לוקחים אותך לבית־חולים. אתה מבין?" לא, אני לא מבין. תנו לי לישון.
"זה קצת יכאב כשנרים אותך. נשתדל להיות עדינים", הוא קורא לי את העתיד.
תמיד הם אומרים שזה לא יכאב בכלל, אז כמה זה הולך לכאוב כשהם מודים שזה כואב?
מייד מתברר לי. אני שומע את עצמי צועק כמו חיה, צרחה מופרעת שקורעת לי את הריאות. אחר־כך יבבות כאב כשאני קשור ומתנדנד מימין לשמאל, ימין ושמאל רק חול וחול. וכאב. טלטול אחרון ואני במכונית מסחרית. אור לבן דוקר את העיניים אפילו שהעפעפיים שלי סגורים. מישהו מחזיק לי את היד ואני מחרחר. הצעקה לא יוצאת. ואז הכאב נעלם, האור נעלם, אני נעלם. תודה לאלוהי הנעלמים.

ושוב אור פלורוסנטי, חודרני. האור זז מלמעלה, כמו על בימת תיאטרון. למה האור זז? מה מציגים היום?
"דוקטור קליף מוכן…" אני שומע. לא מכיר את המחזה. לא נראה לי שייקספיר, אולי חנוך לוין. האור ממשיך לזוז. הקולות מתערבלים, מיטשטשים, נעלמים. כולם נעלמים לי בזמן האחרון.

חושך. ברוך השם. בחיים אני לא משתמש בפלורוסנט יותר.
אני שומע מלמולים ובכי. מי בוכה? אישה. למה היא בוכה? אני פוקח עיניים. רק אחת נפקחת. "איפה אני?" אני שואל בקול של מישהו אחר. אני סרט מצויר ומישהו מדבב אותי, מישהו עם קול מחורר שהמילים בורחות ממנו.
"הוא ער". האישה מושכת באף, מנסה להפסיק את היפיחות. אימא שלי הייתה שונאת את זה. את משיכות האף האלו.
אני שוב מתחיל להיעלם. שיהיה. יסתדרו גם בלעדיי.
"כמה זמן…" אני שומע מישהו מדבר ממרחק שנות אור. אור פלורוסנטי כמובן.
"הוא צריך לנוח".
מה שנכון נכון.
"אבל…"
תמיד יש אבל. הקול נשמע לי קצת מוכר, לא יכול לשים את האצבע. לא יכול להזיז את האצבע. לא יכול להזיז את היד. פאק. רגל? את האצבעות של הרגליים אני יכול להזיז.
"הוא זז", האישה מבחינה בפליאה, "הוא זז", היא חוזרת בלחישה.

ביומיים הבאים דווקא לא זזתי, כך סיפרו לי. והאישה בכתה. היא בכתה בכל פעם שהיא עזרה להחליף את התחבושות ולרחוץ אותי. לא נתנה לאף אחד אחר לעשות את זה. ניסו לגרש אותה, איימו לפטר אותה ולא יכלו עליה, על אימא שלי.
האחות סיפרה לי אחר־כך שבסוף אבא שלי נעמד בינינו. האיש המכווץ התמתח, שילב על החזה ידיים שהיו פעם שזופות ושריריות ועדיין זכרו כיצד לחסום אנשים. "זה מספיק, נורה", אני רק שמעתי את קולו וידעתי שזה הוא בגלל שם החיבה שלה, נורה. סחתיין אבא על האסרטיביות, הענקתי לו מדליית כבוד על אומץ לב בעמידה מול חיל השריון המשפחתי. "זה מספיק. נורה, הוא ילד גדול. תני גם לאחיות ליהנות ממנו".
אבא שלי? באמת? אני שוקע שוב.

אותו אחר הצָהריים שבתי אל המציאות. המוח שלי סירב לאפשר לי לברוח יותר. אימא הייתה בעננים כמובן. היא טופפה סביבי כמו בלרינה ודאגה שהשמיכה והכרית והאוכל והטלוויזיה והאחות והרופא יהיו בדיוק כמו שצריך. נראה לי עשו מסיבה מטורפת כשעזבנו. בסופו של דבר גמרתי עם כמה צלעות שבורות, כמה תפרים מעל הגבה ובאחורי הראש, ושטפי דם חמורים ברגליים, בגב ובבטן. שום דבר שאינו בר תיקון עם זמן, חוטים ומחטים.

בשעות המאוחרות יותר, הגיע שוטר לתשאל אותי. שלחו אחד מבוגר ונעים סבר, אולי בגלל הנסיבות, אולי בגלל הניסיון בתפקיד.
"אחר־צָהריים טובים איתן, אני רב־סמל זהרוני. אני כאן לשאול כמה שאלות, אם לא אכפת לך".
"מה פתאום?" אימא התערבה, "אתה לא רואה שהוא בכאבים?"
השוטר אפילו לא מצמץ. "זה לא ייקח הרבה זמן", הוא פנה אליי בקול מתון.
"זה בסדר אימא", הרגעתי אותה. האמת, התעניינתי במה שמצאו וגם רציתי כמה דקות מנוחה.
אימא הזעיפה פנים ואני ייצרתי חיוך במיוחד בשבילה. היא הפנתה את הגב בהפגנתיות, ורגע לפני שסגרה את הדלת אחריה, היא איימה באצבע על השוטר, "רק כמה דקות, הוא צריך לנוח".
"אני לא זוכר הרבה", התנצלתי.
השוטר משך את כיסא האורחים כדי שיפנה אליי והתיישב עליו. הוא פתח דפדפת ושלף עט כחול פשוט. "אני מבין, ואני מצטער על מה שקרה לך", הוא נשמע כן, "מה אתה כן זוכר?"
"יצאתי לריצה בערב. אני יוצא בערך בתשע. הכול היה כרגיל עד שחציתי את גן ל"ו ומשם אני לא זוכר".
השוטר כתב כל מילה. רציתי ליידע אותו שיש תוכנה מצוינת בשביל זה. "אתה רץ באופן קבוע? שעה קבועה? מסלול קבוע?" הרים השוטר את מבטו אליי ומשום מה הרגשתי נזוף.
"כן, בהפרש של אולי רבע שעה", עניתי.
"כל השנה?" הוא הרים גבה שואלת.
"כל השנים", הדגשתי ופתאום נשמעתי לעצמי זקן. זקן ועייף ומסכן נורא. דמעות התחילו לצרוב את העיניים ואני החזקתי אותן בכוח בפנים. איזה בושות. רק לא לבכות.
המבט שלו התרכך והגבה ירדה. הוא הושיט יד ונגע בזרוע שלי בקלילות. "תן לי לספר לך כמה דברים שאנחנו יודעים בביטחון", הוא הציע לרווחתי, ואני הנהנתי בהתלהבות עד שהכאב הזכיר לי שאני לא יכול. "אנחנו קיבלנו ידיעה שבחור הותקף ונלקח לבית־חולים. אישה אחת מצאה אותך בתוך הגן בין העצים. היה דם על הפנים שלך ולא היית בהכרה".
קצב הדיבור המונוטוני שלו הרגיע אותי וגם הפרטים עזרו לי להרגיש קצת יותר טוב. שזה מוזר, אבל עד עכשיו הייתי תלוש לגמרי. הוא בחן אותי לרגע והמשיך. "נלקחת על ידי אמבולנס שהוזעק למקום. סבלת מזעזוע מוח, חתך מעל הגבה, שתי צלעות שבורות ופגיעה באזור הרגליים, הבטן והגב. כשהגעת למיון, לקחו ממך דגימות של סיבים ועור מתחת לציפורניים".
כנראה שההבעה שלי הייתה מאוד מופתעת כי הוא חייך.
"כן, לא נכנעת בשקט. מי שתקף אותך כנראה גם חטף ממך לא מעט". ואז הוא הרצין. "לא היה לך הרבה סיכוי, אתה יודע", הוא הרגיע אותי שלא אחשוב שאני לא גבר או משהו, "אנחנו מדברים על יותר מתוקף אחד".
עצמתי עיניים והרפיתי מהסדין המעונה. בכלל לא שמתי לב שמחצתי אותו בתוך האגרוף. "אבל למה?" לחשתי.
"יש לנו כיוונים ואנחנו מתשאלים אנשים", מר שוטר חזר לענייניות יבשה, "כשנדע משהו בטוח, אני אדאג ליידע אותך". הוא סגר את העט והדפדפת וקם מהכיסא בתזמון מושלם כי אימא פתחה את הדלת עם ראש מורד לנגיחה.
"תודה רבה", נפרד ממני השוטר, "נהיה בקשר ורפואה שלמה". ולאימא, "כל הכבוד, ילד מקסים", אמר בחצי חיוך. היא התבלבלה לרגע ושכחה את המילים הקשות שהתכוונה לשפוך עליו וזה אפשר לו לצאת במהירות מהחדר. מקצוען.
נשענתי אחורה על הכריות המוגבהות, הבטתי בתקרה. לשם שינוי, אימא הבינה את הרמז ולא אמרה מילה. היא התיישבה על הכיסא והוציאה עיתון. שמתי לב שהיא רשרשה והעבירה את דפיו במהירות גבוהה מדי לקריאה.

מתוך ״ואני אעלה באש״

הנוף של הים נעלם כשאת נעלמת בים. צילמתי אותו מהחלון אחרי ש"חיללתי" את המרחב הפרטי שלכם, דירת הזיונים המסריחה שלך ושל בוגדני על הגבעה (ולמה אף פעם לא החלפת סדינים? ולמה אני מצפה דווקא ממך להחליף סדינים?)

הדמיון, זה מה שדפק אותך, אחותי. אם לא היית מפנטזת ביג טיים, לא היית מוצאת את עצמך בעומק סמול טיים, מתה שוב ושוב ושוב, אחותי. כמו הרבה מוכי גורל, היה עדיף לא לפנטז בכלל, כי תראי לאן זה לקח אותך. דווקא הפינטוז על הגבר המסוים הזה, עמירם יחזקאלי, הינה, גיליתי את שמו, אם למישהו אכפת, בעלי ואבי בנותיי, לקוח מעולמות הסמול טיים. ולמה לרדת לרמה שלו? למה מיהו? נובאדי! תקוע איתי עד שהבנות "יגדלו קצת" – והופ! מי תלקק את השאריות?

כי את קלישאה מהלכת, אחותי לזין, אם נעשה לך ניתוח מוח ונשלוף ממך את הקלישאה, לא יישאר כלום. מים מלוחים. קלישאה שאיבדה את הדרך ולא מצאה על מי להשתלט, עד שתנעץ את המלתעות במישהי אחרת שתהפוך לקלישאה מהלכת כמוך, אחותי לזין. האמת שבסתר ליבי גם אני רציתי להפוך לקלישאה מהלכת, פולטת שטויות על ימין ועל שמאל, מאוהבת. אולי יש בזה משהו קל, מנחם, נטול סאבטקסט. זה מה שתמיד רציתי.

כי אני לא מי שאתם חושבים שאני, אם להקדים את המאוחר, גם לא מי שאני רוצה לחשוב שאני. נרחיב בהמשך כדי שלא תלכו לאיבוד בקומדיית הטעויות הזאת.

או שבכלל רציתי לראות אותך מזדקנת, מתה מזקנה, איך קו הלסת שלך רפוי, איך הבשר מידלדל, איך בוגדני נהייה אימפוטנט – "למה שלא תיקח ויאגרה? יש? אפשר גם על בטן ריקה, עדיף שעה קודם, לתת לה לעבוד".

הגוף השמנמן שלך, הגוף הנטוש שלי.

בוגדני זוכר? זה מה שאת אומרת לעצמך? טוב שלא שאלתי אותו כי זה לא חשוב עכשיו; מה שחשוב הוא שדגים אוכלים לך ברגע זה את הרקמות הרכות, העיניים שלך חורים, אצות מסתבכות במפרקים שלך, דגיגים מקננים לך בפה, חלקיקי בשר ופתיתי הפות השמנמנה שסחררה את בוגדני מסתחררים סביבך, גם שאריות ישבן וקעקוע לב עם השם של בוגדני (12 אותיות יותר מדי בשביל איש כזה מצומצם, מקווה שכאב לך הקעקוע). רק המוח עוד פועם כמו בניתוח לב פתוח, פתלתל כמו בחיים, מלוכלך כמו בחיים, צוחק, ממשיך לחשוב את המחשבות המלוכלכות שלך.

חכי רגע עם המחשבות, מישהו דופק בדלת. השכן מבקש חלב.

ולמה אלוהים לא שלח דולפין שידחוף אותך למעלה באמצע האקזיט הגדול? תמנונה מנטפליקס שתמשוך אותך אל האור? או שהיית מעדיפה לאכול את המושיעה לארוחת בוקר, כמו אז, עם בוגדני, כאילו לא ידעתי, במסעדה ברודוס, לפני שקנית את החולצה הירוקה. הוא בטוח חשב שהיא מכוערת ולא אמר כלום, רק עיקם את הפרצוף כמו שהוא תמיד מעקם. או שכן אהב?

ירדתי במדרגות וראיתי בחורה יוצאת מהדירה של השכן.

לא את! למה את חושבת שהכול עלייך! אולי הוא ביקש חלב לקפה של אחרי? ולמה אלוהים לא שלח את השליחים? כי את לא מאמינה באלוהים? אני דווקא כן, פרימיטיבית שכמותי. חבל, כי האמונה הייתה עוזרת לך לבלוע את שתי הדקות האחרונות בחיים שלך.

החולצה הירוקה מתפוצצת עלייך? התנפחת עוד? היא לא מבליטה את צבע העיניים שלך? כחול? ירוק? או כחול ברגיל וירוק כשאת חרמנית?

ולפני שתיעלמי, אחדור פעם אחרונה לזיכרונות המטופשים שלך, אחותי. אולי גם אכתוב כמה מילות הספד עכשיו, כשאת מתה ואני חיה, גם אם לא יצא רגשני או עצוב, העיקר לא ציני. כמו בוגדני, שיקרא את ההספד, יחייך לעצמו בקטנה וירגיש פטור גם ממך וגם מההספד לזכרך. יש למה לצפות עכשיו כשאת כבר לא כאן. ומי אשם, אחותי?