₪23.00
בחדר אפרורי באחוזה אנגלית מבודדת מתרחש כבר יותר שנים רבות אותו סיוט. בכל לילה הדלת נטרקת מאליה שוב ושוב, המצעים נעקרים מן המיטה ומושלכים אל פינת החדר, וכל מי שהעז לישון בו שילם על כך בחייו.
כשתומאס קרנאקי, בלש הרפאים, נקרא לחקור את התעלומה הוא מגלה במהרה שאין מדובר בעוד בית רדוף רגיל. חמוש במצלמה, באמצעי הגנה חשמליים ובידע אזוטרי עתיק, הוא נועל את עצמו בחדר וממתין לדבר הבלתי נראה המסתתר בו – כוח קדום ואכזרי המבקש לפרוץ אל עולמנו.
״שער המפלצת״ הוא מן הסיפורים הידועים והשאפתניים ביותר בסדרת קרנאקי: שילוב מהפנט של בלשוּת, אימה גותית ואימה קוסמית, שבו המדע המודרני, פולקלור עתיק ופולחנים נשכחים מתנגשים זה בזה באופן חדשני לזמנו.
״שער המפלצת״ הוא השלישי בסדרת קרנאקי בלש רפאים הרואה אור בסדרת אטלנטיס. קדמו לו ״החדר השורק״ ו״הסוס הבלתי נראה״.
לאחר שקיבלתי את הזמנתו הקבועה של קרנאקי לארוחת ערב וסיפור, הגעתי ללא דיחוי לדרך שיין 427, וגיליתי ששלושת המוזמנים הקבועים לפגישות הנהדרות האלה כבר הגיעו לפניי. חמש דקות לאחר מכן קרנאקי, ארקרייט, ג'סופ, טיילור ואני כבר היינו עסוקים באותו עיסוק מהנה המכונה ארוחת ערב.
"הפעם לא נעדרת לזמן רב", הערתי כשסיימתי לאכול את המרק, שוכח לרגע את סלידתו של קרנאקי משאלות העוסקות ולו בעקיפין בסיפורו בטרם הוא מוכן לדון בו. כשהוא מוכן הוא לא חוסך במילים.
"מספיק", ענה בקצרה, והסטתי את השיחה אל רכישת הרובה החדש שלי, חדשות שלמשמען הגיב בהנהון יודע דבר וחיוך שנראה לי מלא הערכה כנה ומשועשעת מן השינוי המכוון של נושא השיחה.
מאוחר יותר, בתום ארוחת הערב, קרנאקי התכרבל בנוחות בכורסה הגדולה, עם המקטרת שלו, והחל את סיפורו בלא הקדמה.
"כמו שדודג'סון ציין עכשיו, לא נעדרתי זמן רב והייתה לכך סיבה טובה – שהיתי לא רחוק מכאן. את המיקום המדויק לצערי איני יכול לחשוף בפניכם, אולם מלבד שינוי שם המשפחה, הסיפור לא יושפע כלל. וזה חתיכת סיפור! אחד המקרים החריגים ביותר שנתקלתי בהם.
לפני שבועיים קיבלתי מכתב בקשה לפגישה מאדם שאקרא לו אנדרסון. קבענו, וכשהגיע גיליתי שהוא מעוניין שאערוך חקירה ואבדוק אם ניתן לפענח מקרה ותיק ומאומת – מאומת מדי – של מה שכינה 'רדיפה'. הוא נתן לי את הפרטים המלאים ולבסוף, מכיוון שהמקרה עשה רושם ייחודי, החלטתי לקחת אותו על עצמי.
יומיים לאחר מכן נסעתי אל הבית מאוחר אחר הצוהריים. מצאתי מקום עתיק מאוד ומבודד, מוקף בקרקעותיו. אנדרסון הותיר מכתב בידי רב המשרתים, כך גיליתי, ובו שטח שלל תירוצים להיעדרו, והשאיר את כל הבית לרשותי ולחקירתי. נראה היה כי רב המשרתים מכיר את סיבת ביקורי, ותשאלתי אותו בקפידה במהלך ארוחת הערב בודדה למדי. הוא היה משרת זקן ורב זכויות בבית, שהכיר את ההיסטוריה של החדר האפור לפרטי פרטים. עוד למדתי ממנו על שני נושאים שאנדרסון הזכיר באופן אגבי. הראשון היה טריקתה בכוח ופתיחת הדלת של החדר האפור במהלך הלילה, וזאת בעוד רב המשרתים יודע בוודאות שהיא נעולה והמפתח נמצא בצרור שבמזווה שלו. השני היה תלישתם העקבית של המצעים בכוח מהמיטה, ומציאתם בערמה על הרצפה.
אולם הדלת הנטרקת הייתה הפרט שהטריד במיוחד את רב המשרתים הזקן. פעמים רבות מספור, כך סיפר לי, הוא שכב ער, רעד מפחד והאזין, שכן לפעמים הדלת הייתה נטרקת שוב ושוב – בום! בום! בום! – כך שלא הצליח להירדם.
מדבריו של אנדרסון הספקתי ללמוד שלחדר היסטוריה שהחלה לפני מאה וחמישים שנה. שלושה אנשים נחנקו בו למוות – אבי אבותיו של אנדרסון, אשתו ובנם. זה אכן קרה, כפי שאִמַתִּי לאחר מאמצים רבים, כך שאתם יכולים לדמיין לעצמכם מה היו תחושותיי בנוגע למקרה יוצא הדופן הזה בזמן שעליתי במדרגות להציץ על החדר האפור אחרי ארוחת הערב.
לפני ביקורי בחדר, פיטר, רב המשרתים הזקן, היה מודאג למדי והבטיח לי בכובד ראש שבכל עשרים שנות שירותו אף אחד לא נכנס לחדר אחרי רדת הלילה. הוא הפציר בי, בנימה אבהית למדי, להמתין עד לבוא הבוקר, כאשר לא תהיה שום סכנה, ואז ילווה אותי בעצמו.
חייכתי אליו בקצה הפה, כמובן, ואמרתי לו שלא ידאג. הסברתי שאסתכל מעט ואולי אתקין כמה חותמים. לא הייתה לו סיבה לפחד, אני רגיל לדברים מהסוג הזה.
אך הוא הניד בראשו לשלילה. 'אין רוחות רפאים רבות כמו זו שלנו, אדוני', הבטיח לי בגאווה עגומה. וחי שמים! הוא צדק, כפי שתראו.
לקחתי כמה נרות ופיטר הלך בעקבותיי עם צרור המפתחות שלו. הוא פתח את הדלת, אך לא היה מוכן להיכנס איתי לתוך החדר. היה לי ברור שהוא מפוחד. הוא ביקש שוב שאדחה את חקירתי עד בוא היום. צחקתי פעם נוספת, כמובן, ואמרתי לו שהוא יכול לשמור על הדלת ולתפוס כל דבר שינסה לצאת.
'זה אף פעם לא יוצא החוצה, אדוני', אמר בנימתו המיושנת, המצחיקה ברצינותה. איכשהו הוא גרם לי להצטמרר. אחד־אפס לו, כמו שאומרים.
השארתי אותו שם ונכנסתי לחקור את החדר. היו אלה מגורים מרווחים ומרוהטים ברוחב יד, עם מיטת אפיריון ענקית שראשה פנה לכיוון הקיר החיצוני. שני נרות ניצבו על אדן האח ושניים על כל אחד משלושת השולחנות שהיו בחדר. הדלקתי את כולם ולאחר מכן החדר כבר לא נראה כה עגמומי. שימו לב, תחושה זו שררה בחדר עוד לפני כן, למרות היותו מסודר ונקי.
סרקתי היטב את החדר ולאחר מכן חתמתי בסרטי תינוקות את החלונות, את הקירות, את הציורים, את האח ואת ארונות הקיר. כל הזמן הזה רב המשרתים עמד ממש על מפתן הדלת ולא הצלחתי לשכנעו להיכנס, אפילו כשגיחכתי עליו מעט בזמן שמתחתי את הסרטים ועבדתי ברחבי החדר. מעת לעת אמר, 'סלח לי, אדוני, אך הייתי רוצה מאוד שתצא החוצה, אדוני. אני ממש מפחד עליך'.
אמרתי לו שאין צורך להמתין, אך הוא היה נאמן בדרכו שלו לחובתו, כפי שתפס אותה. אמר שלא יכול לעזוב ולהשאיר אותי שם לבד. התנצל, אך הבהיר, מעבר לכל ספק, שאיני מבין את הסכנה שבה אני מצוי בהיותי בחדר הזה, והבחנתי במצבו הכללי המפוחד. ובכל זאת, הייתי מוכרח לוודא שאוכל לדעת אם משהו גשמי נכנס לחדר, אז ביקשתי ממנו שלא יפריע לי, אלא אם ישמע או יראה משהו ממשי. הוא התחיל לעלות לי על העצבים ו'האווירה' של החדר הייתה גרועה מספיק גם בלי שיחמיר אותה.
המשכתי לעבוד עוד זמן־מה, מתחתי את הסרטים על הרצפה וחתמתי אותם כך שמגע קל יקרע אותם, אם רק מישהו ינסה להיכנס לחדר בחושך כדי לעשות מאיתנו צחוק. כל זה נמשך זמן רב יותר משהתכוונתי, ולפתע שמעתי את השעון מכה אחת־עשרה. את המעיל פשטתי זמן קצר לאחר תחילת העבודה, ועם זאת, באותו רגע, כשכבר כמעט סיימתי עם כל מה שהתכוונתי לעשות, ניגשתי אל הספה והרמתי אותו. התחלתי לעטות אותו כששמעתי את קולו של רב המשרתים הזקן (הוא לא אמר מילה במשך כל השעה שקדמה לכך), חד ומפוחד, 'צא החוצה, אדוני, מהר! משהו עומד לקרות!'
*ההמשך זמין בספר המלא*
