אפה של גלגשת חותך את לחות העיר. היום אני לובשת שחור. מכנסי דגמ"ח שחורים, חולצת טי עם הדפס של לוּ רִיד על רקע שחור, כובע בייסבול הפוך, משקפי שמש עגולים ונעלי ואנס קלאסיק אולד־סקול שחורות על הרגליים. על כתפי נרתיק מצלמת וידאו וסביב מותניי פאוץ' עור שחור.

המצלמה בידי ותוך כדי גלישה אני מצלמת פירות פיקוס מעוכים שחולפים במהירות תחת גלגשת על מדרכת אלנבי. כף רגלי השמאלית מכה במדרכה ואני פונה ימינה ומאיצה במורד קינג ג'ורג' עד דיזנגוף סנטר. שתי דקות ואני שם.

רבע לתשע בבוקר. אני ממתינה לקפה הפוך מדויק שנֵסְיָה מכינה. על אחת הספות הירוקות שרוע איש קירח. אני לא זוכרת מאיפה אני מכירה אותו. אולי מהטלוויזיה. הוא מצומק ויש לו עיני קוקר ספניאל מעט בולטות שנותנות לפרצופו הבעה של שובב מסכן או סחבק חסר ישע שכזה. לידו אָבְּבָיוֹב, מעצב תפאורה מוכשר שכבר עבדתי איתו בעבר, יושב זקוף, ממושקף, מתולתל. בצד השני של המצומק, שרוע גם כן, אלא שרגליו הארוכות נמתחות עד אמצע הגרין־רוּם, מוזיקאי מפורסם שמגרד את ראשו ומשפשף את פניו בתנועה מחזורית. מול שלושתם, על הדום קטיפתי ירוק יושבת נוּקי מיץ, שהיא לעיתים מעצבת תפאורה ותלבושות ולעיתים מעצבת תלבושות ופאות. בפעם האחרונה שעבדתי איתה הסתדרנו יפה. לימינה של נוקי, על הדום ירוק נוסף, מקופלת במעין ישיבה מזרחית זולגת לרצפה, מישהי שעל פי תנוחתה ניתן להקיש שהיא הכוריאוגרפית. על הכורסה שבין אבביוב לנוקי מנמנם פופאי קורדובה, מעצב תאורה שמנמן ומתוק. גם איתו עברתי לילות ארוכים באין־ספור חזרות תאורה לפני שהפכתי למנהלת מחלקת האביזרים של התיאטרון העירוני.

המטחנה טוחנת וריח קפה טרי מתפשט בנחיריי. אני שומעת את המצומק אומר, "וגם, זה לא נכתב כמחזה, אלא כמחזה־בלט ולכן החלטנו לקחת את זה לכיוון של מחזמר או ספקטקל עם אפקטים, שירים, קטעי ריקוד, וג'אגלינג ואקרובטיקה. להלן כוריאוגרפיה. מי שלא מכיר עדיין, זאת ליאת ברכה", הוא מפנה ראשו אל הכוריאוגרפית וזו מצמידה כפות ידיים בברכת נמסטה, מהנהנת ואומרת, "היוש, נורא מתרגשת".

עתה הוא פונה אל ארוך הרגליים. "ואת דורי קמפינסקי אין צורך להציג". נראה שהצימוק הקירח הוא הבמאי של ההפקה הממשמשת. כששתי ידיו דחופות עמוק בתוך קדמת מכנסי הג'ינס שלו הוא ממשיך בהסבריו. "הטוויסט בעלילה שלנו, כלומר בהפקה הזאת, הוא שראש העיר לוחץ להשתמש בתצלומים של סוסקין ובליטוגרפיות של גוטמן. לא יודע, משהו שקשור לחגיגות המאה של העיר. בכל מקרה זה אומר שבמהלך ההצגה יוקרנו שקופיות של הצילומים והליטוגרפיות שישתלבו בתפאורה. תכף אבביוב יראה לכם".

מכונת הקפה משמיעה סדרה של גרגורים והמשקה השחור ניגר אל כוס זכוכית.

"במסגרת ההתכתבות שלנו עם ההווה", ממשיך הבמאי, "טוּאָנֶט, מנהלת משק הבית של אַרְגָן, היא ערבייה מיפו ומערכת היחסים ביניהם… אני יודע? אנלוגיה למה שקורה בין יהודים לערבים בעיר ללא הפסקה".

נסיה מוסיפה קצפת חלב לקפה. אני שואלת לשלומה והיא עונה, "הכול בסדר, ברוך השם". בזמן שאני משלמת אני שומעת את אבביוב מסביר את הקונספט הוויזואלי שנשען על ארכיטקטורה אירופית עם נגיעות מזרח־תיכוניות והרבה חול. הוא מראה לכולם תצלומים של משפחת אבולעפיה ומשפחת שלוּש שצילם אברהם סוסקין.

"אפשר לראות שהבגדים הם שילוב של אופנה אירופאית ותורכית", נוקי מיץ מציינת וכולם נשענים קדימה לראות. רק פופאי ממשיך לנמנם.

אני משלמת ולוקחת בזהירות את הכוס החמה. כשאני יוצאת מהגרין־רום חולפת על פניי רקפת קושניר, עוזרת הבמאי. אני אומרת לה שלום ועושה דרכי אל המחלקה שלי, שם אשתה בנחת את הקפה, אעשן סיגריה ואקשיב לרדיו עד לשעה תשע חמישים וחמש.