הנוף של הים נעלם כשאת נעלמת בים. צילמתי אותו מהחלון אחרי ש"חיללתי" את המרחב הפרטי שלכם, דירת הזיונים המסריחה שלך ושל בוגדני על הגבעה (ולמה אף פעם לא החלפת סדינים? ולמה אני מצפה דווקא ממך להחליף סדינים?)

הדמיון, זה מה שדפק אותך, אחותי. אם לא היית מפנטזת ביג טיים, לא היית מוצאת את עצמך בעומק סמול טיים, מתה שוב ושוב ושוב, אחותי. כמו הרבה מוכי גורל, היה עדיף לא לפנטז בכלל, כי תראי לאן זה לקח אותך. דווקא הפינטוז על הגבר המסוים הזה, עמירם יחזקאלי, הינה, גיליתי את שמו, אם למישהו אכפת, בעלי ואבי בנותיי, לקוח מעולמות הסמול טיים. ולמה לרדת לרמה שלו? למה מיהו? נובאדי! תקוע איתי עד שהבנות "יגדלו קצת" – והופ! מי תלקק את השאריות?

כי את קלישאה מהלכת, אחותי לזין, אם נעשה לך ניתוח מוח ונשלוף ממך את הקלישאה, לא יישאר כלום. מים מלוחים. קלישאה שאיבדה את הדרך ולא מצאה על מי להשתלט, עד שתנעץ את המלתעות במישהי אחרת שתהפוך לקלישאה מהלכת כמוך, אחותי לזין. האמת שבסתר ליבי גם אני רציתי להפוך לקלישאה מהלכת, פולטת שטויות על ימין ועל שמאל, מאוהבת. אולי יש בזה משהו קל, מנחם, נטול סאבטקסט. זה מה שתמיד רציתי.

כי אני לא מי שאתם חושבים שאני, אם להקדים את המאוחר, גם לא מי שאני רוצה לחשוב שאני. נרחיב בהמשך כדי שלא תלכו לאיבוד בקומדיית הטעויות הזאת.

או שבכלל רציתי לראות אותך מזדקנת, מתה מזקנה, איך קו הלסת שלך רפוי, איך הבשר מידלדל, איך בוגדני נהייה אימפוטנט – "למה שלא תיקח ויאגרה? יש? אפשר גם על בטן ריקה, עדיף שעה קודם, לתת לה לעבוד".

הגוף השמנמן שלך, הגוף הנטוש שלי.

בוגדני זוכר? זה מה שאת אומרת לעצמך? טוב שלא שאלתי אותו כי זה לא חשוב עכשיו; מה שחשוב הוא שדגים אוכלים לך ברגע זה את הרקמות הרכות, העיניים שלך חורים, אצות מסתבכות במפרקים שלך, דגיגים מקננים לך בפה, חלקיקי בשר ופתיתי הפות השמנמנה שסחררה את בוגדני מסתחררים סביבך, גם שאריות ישבן וקעקוע לב עם השם של בוגדני (12 אותיות יותר מדי בשביל איש כזה מצומצם, מקווה שכאב לך הקעקוע). רק המוח עוד פועם כמו בניתוח לב פתוח, פתלתל כמו בחיים, מלוכלך כמו בחיים, צוחק, ממשיך לחשוב את המחשבות המלוכלכות שלך.

חכי רגע עם המחשבות, מישהו דופק בדלת. השכן מבקש חלב.

ולמה אלוהים לא שלח דולפין שידחוף אותך למעלה באמצע האקזיט הגדול? תמנונה מנטפליקס שתמשוך אותך אל האור? או שהיית מעדיפה לאכול את המושיעה לארוחת בוקר, כמו אז, עם בוגדני, כאילו לא ידעתי, במסעדה ברודוס, לפני שקנית את החולצה הירוקה. הוא בטוח חשב שהיא מכוערת ולא אמר כלום, רק עיקם את הפרצוף כמו שהוא תמיד מעקם. או שכן אהב?

ירדתי במדרגות וראיתי בחורה יוצאת מהדירה של השכן.

לא את! למה את חושבת שהכול עלייך! אולי הוא ביקש חלב לקפה של אחרי? ולמה אלוהים לא שלח את השליחים? כי את לא מאמינה באלוהים? אני דווקא כן, פרימיטיבית שכמותי. חבל, כי האמונה הייתה עוזרת לך לבלוע את שתי הדקות האחרונות בחיים שלך.

החולצה הירוקה מתפוצצת עלייך? התנפחת עוד? היא לא מבליטה את צבע העיניים שלך? כחול? ירוק? או כחול ברגיל וירוק כשאת חרמנית?

ולפני שתיעלמי, אחדור פעם אחרונה לזיכרונות המטופשים שלך, אחותי. אולי גם אכתוב כמה מילות הספד עכשיו, כשאת מתה ואני חיה, גם אם לא יצא רגשני או עצוב, העיקר לא ציני. כמו בוגדני, שיקרא את ההספד, יחייך לעצמו בקטנה וירגיש פטור גם ממך וגם מההספד לזכרך. יש למה לצפות עכשיו כשאת כבר לא כאן. ומי אשם, אחותי?