היא מתנהלת כמו רובוט על ספידים. לוקחת את שני הספרים שלו, את התחתונים, את החולצות, את כלי הרחצה ואת הבונבוניירה שהביא פעם כשהוזמן לארוחת ערב (מה פתאום בונבוניירה?!) תוחבת הכול לשקית ומחכה. כשהיא שומעת דפיקה היא פותחת את הדלת. הוא מביט בה במבט מזוגג. היא דוחפת לו את השקית ליד וכשהוא מסתובב היא נותנת לו צ'פחה על הגב. זה לא היה מתוכנן. שנאה מטעינה כזו לא ידעה מעולם. הוא מועד, מתגלגל במדרגות, צועק, נאנק ואז נהיה שקט.

הבטן מתהפכת לה. הוא מת? השאלה מפרפרת בה. לא, בטח רק התעלף.

״מנשה! סליחה, לא התכוונתי״, אבל הוא ללא הכרה. מים. מים! ולהתקשר לאמבולנס.

נטע בוהה במנשה החזק והזקוף, שרוע למטה על הרצפה והוא נראה לה כמו משחק לגו אנושי שהתפרק. רגלו הימנית נטויה הצידה והשנייה מקופלת, צווארו נוטה שמאלה ועיניו עצומות. תוך עשר דקות הפרמדיקים מגיעים, שואלים מה קרה. נטע מגמגמת שהייתה לו כנראה נפילת סוכר, יש לו סוכרת, הוא נפל במדרגות. היא לא מצטרפת לנסיעה המהבהבת לבית החולים ונכנסת להתקלח למרות שהתקלחה רק לפני שעה.

למָחרת בבוקר הטלפון שלה מצלצל.

״נטע ירושלמי?״

״מדברת״, היא עונה ברעד.

״מדברים כאן מאיכילוב, רוצים לדבר איתך מהמשטרה. אני מעבירה אותך״.

״שלום, את מכירה אחד מנשה דינר?״ שואל קול מתכתי.

״כן״.

״הוא טוען שדחפת אותו במדרגות״.

הקלה ופחד מזדקרים בה. הוא ער. ״מה?!״ היא עונה נרעשת, ״לא… הוא איבד שיווי משקל… הייתה לו נפילת סוכר! יש לו סוכרת…״

״נשברו לו חוליות בעמוד השדרה. זה לא נראה טוב, תגיעי היום למשטרה לתת עדות".

נטע מרימה את הזרוע שלה, מריחה את בית השחי ונחרדת. זה לא סירחון של זיעה או של גוף לא נקי. לא. זה ריח חומצתי ודמוני שבוקע ממנה ומבעית אותה כמו בסרט ״תמונתו של דוריאן גריי״ שבו צפתה עם הוריה כשהייתה ילדה. עד היום היא זוכרת איך צרחה ברגע שהתמונה נחשפה. אבל נטע, שלא כמו דוריאן שהבהיק ביופיו החיצוני, מעולם לא הייתה איזו יפהפייה עוצרת נשימה המפעימה לְלַבּוֹת יצרים. לא, לא. היא נחמדה, היא סימפטית, היא אחראית והיא מורה לפילטיס בעלת ניסיון ונעימת הליכות. לא יותר מזה. היא טסה למקלחת, מקרצפת את עצמה, שוטפת, מתנגבת ומורחת על עורה קרם גוף בריח לימון. אבל הריח החומצתי ממשיך לבקוע מכל תא ותא בגופה כמו מיליוני ראשי מפלצת קטנים הפורחים ומצחקקים וצורחים בין עצי לימון בפרדס.

היא פונה אל השידה, פותחת את אחת המגירות ומחטטת בכרטיסי הביקור עד שנתקלת בכרטיס סטנדרטי וסולידי עם מסגרת זהב דקיקה, שאז, כשניתן לה, חלפה בה המחשבה שביקור בבית של בעלת הכרטיס ודאי יתקיף אותה בתחושת עליבות. במרכזו של הכרטיס כתוב "אורית דינר, עורכת דין, מגשרת ובוררת". אשתו לשעבר של מנשה שהתאמנה אצלה פעם. כששאלה אותו פעם אם היה נשוי ואם יש לו ילדים, ענה שהיה נשוי, ״כן, לאישה מדהימה ומצליחה, עורכת דין, אורית התותחית״. הם היו בירח דבש שבע שנים, לא שבעו זה מזה ולכן לא עשו ילדים, עד שהיא שברה את ליבו, ״הָה, אורית אורית״, נאנח. הם התגרשו כי היא בגדה בו עם חברו הקרוב. נטע פגשה אותה. אורית דינר. לפני כמה שבועות היא הצטרפה לסטודיו והגיעה לשיעורי הפילטיס, שרירית ונמרצת, נאה ומלחיצה בטייץ שחורים ומבהיקים. בפעם האחרונה שהופיעה לשיעור, ניגשה לנטע בסופו, הודתה לה ואמרה שעליה לפרוש כי אין לה זמן למותרות כמו פילטיס. ואז נתנה לנטע את כרטיס הביקור.

לפני ארבעה חודשים נטע רצתה לעשות שיפוץ קטן במטבח. היא חיפשה שיפוצניק אמין ומנשה היה בין אלה שנפגשה איתם על מנת לקבל הצעת מחיר. הוא הותיר עליה את הרושם הטוב ביותר וגם, טוב, הוא נראה טוב. היא לא העלתה על דעתה לפלרטט איתו, אבל מצאה את עצמה עושה את זה, ועוד איך. היא הרגישה כאילו היא עקרת בית בסרט פורנו שאוטוטו תעשה סקס עם השרברב. אולם אחרי שרועי מת (מי שבמשך עשר שנים עשה לה את המוות) ואחרי כל השנים שבאו לאחר מכן עם מפגשי הסרק שכיווצו וטמטמו אותה, וכמובן, הדובדבן שבקצפת החמוצה – נמרוד, שריסק את ליבה ברעידת אדמה שהחריבה את חדריו – היא הייתה תלושה וחלושה.

מנשה סיפר לה שלמד אדריכלות בפריז, אבל בחר שלא לעסוק בזה, אמר שהוא מעדיף לעבוד עם הידיים בשיפוצים, וסיפר בעליזות שבזמן החופשות מהלימודים, למרות הסוכרת (תראי מה זה כוח רצון) למד אקרובטיקה ונדד עם קרקס בכל רחבי צרפת. הליכה על חבל, סלטות מהמקפצה, מה לא. אלזה, מי שהייתה הפרטנרית שלו, כמעט נפלה פעם אחת, אבל הוא הספיק לתפוס אותה בשנייה האחרונה. הוא שלף מהארנק תמונה והראה לה צילום של שוודית יפהפייה. אלזה הייתה לסבית, הוא סיפר לה, אבל אחרי המקרה הם נהיו זוג. הם הוזמנו למסיבות ולארוחות ערב בטירות ובארמונות. כל שועי עולם היו שם: שחקנים, זמרים, אומנים, דוגמניות ופוליטיקאים. זו הייתה תקופה קסומה, עד שאלזה תפסה אותו על חם עם ביונסה כשהתארחו בשאטו שלה שבעמק הלואר. ״פדיחה״, הוא סיכם בצחקוק שובה לב.

נטע התפעלה והתפעמה. איזה טיפוס מרהיב גדול מהחיים! היא בת־מזל מאין כמוה שאחד כמוהו, שראה עולם בכל צבעיו המרהיבים, חושק בה, בנטע ירושלמי מגבעתיים.

הוא שיפץ את חדרי ליבה במקצועיות וייצב אותו במקום בטוח ונעים. היה רק עניין אחד, קטן, שהטריד כמו יתוש: המבט שלו. כשהייתה מספרת לו משהו, כללי או אישי, היה מקשיב בנחת, מהנהן, אבל הבעתו הייתה חלולה.

אחרי חודשיים של זוגיות, הלך הרוח המקצועי שלו התרופף. הפסיק להחמיא לה (והוא היה מחמיאן פָּר אֶקסֵלַנס), לא אחת הבריז ולאחר מכן ניסח התנצלויות מפוארות שתלו את האשמה באירועים לא צפויים שקרו, ובנוסף, התחמק מתכנון או מקביעת משהו עתידי, גם אם קרוב. ערב אחד אמרה לו שבעיניה אדריכלות זה מקצוע נאור ויצירתי, ושאלה מתי למה ואיך הבין שהוא מעדיף לוותר על זה ולעבוד בשיפוצים. עיניים ריקות בהו בה וקול סמכותי עמוק ענה שלא רק באדריכלות יש לו תואר, אלא גם בפילוסופיה ובמנהל עסקים. טוב, חשבה נטע מבולבלת, מוזר. למה לא סיפר לה על התארים המפוארים האחרים? מתי הספיק לעשות אותם? זה לוקח שנים! ואולי… אולי הוא גאון כזה, מה היא יודעת? אולי הצטנע? כל אחד בוחר מה שמתאים לו. מי היא שתשפוט.

לקראת יום הולדתה החליטה לעשות בעצמה מעשה והזמינה להם צימר בצפון.

פיו חייך ואמר "אחלה". היא חיכתה עם תיק ארוז ומסודר ולב פרוץ ומבולגן. הוא לא בא. לא ענה לטלפון ולא ענה להודעות ורק בערב התקשר להתנצל. הוא לא יכול היה ליצור קשר כי היה בבית החולים כל היום עם אימו שנפלה ושברה את האגן.

״מה?״ התפלאה, ״אבל אמרת לי שאימא שלך מתה״.

הוא שתק שנייה, חייך מעבר לקו והסביר בנחת שזו לא האימא הביולוגית שלו, אלא הדודה שגידלה אותו. הוא קורא לה אימא. צמרמורת החלה לטפס במהירות מכפות רגליה עד למצח. נטע קמה, התיישבה, קמה והתיישבה. פניה התכרכמו והתכווצו. סימני שאלה הקיפו אותה ופנו לכיוונה כמו חיצים. דקורה ושפופה היא פנתה לישון.

למָחרת, במקרה, ראתה נטע בבית הקפה את אורית דינר גרושתו יושבת ומתקתקת על המחשב הנייד. אחרי מספר שניות של התלבטות היא ניגשה אליה, נעמדה מולה מגומגמת. מה תגיד ואיך? הרי כל אישה תעקם את הפרצוף מול העכשווית של האקס. אורית בהתה בה ומבטה שאל "נו?" ונטע פלטה את המועקה בלי נשימה, ״אני בקשר עם מנשה ולא מבינה את ההתנהגות שלו״.

״מה את לא מבינה?״ ענתה לה אורית מופתעת וסימנה לה לשבת, ״מנשה שקרן פתולוגי, מיתומן. ממציא סיפורי מעשיות על עצמו. נזק האיש הזה. נ ז ק! תיזהרי. אל תגידי לי שנתת לו כסף״.

״לא״, ענתה נטע, חיוורת.

״יש לך מזל״, המשיכה אורית, ״אם משהו יקרה אל תהססי להתקשר אליי״.

נטע הנהנה בסטקטו לכל משפט שאורית אמרה לה, ולבסוף קיבלה ממנה פעם נוספת את כרטיס הביקור שלה.

עכשיו נטע הבואשת המבוישת מתקשרת אליה ומספרת לה מה קרה. אחרי שעתיים כבר מוצאת את עצמה נכנסת למאזדה הכסופה של אורית ויושבת מכווצת עד כמה שיכולה כדי לא להסריח לה את הרכב. לק אדום ונוצץ מעטר את ציפורניה הארוכות של אורית שנחות על ההגה, בידה האחת סיגריה דולקת ועל פניה חיוך קטן, ממוסגר. מטופחת למשעי וכדבעי. אודם, מסקרה, שיער דבש, הכול טיפ־טופ. מתוקתקת. תיק־תוק תיק־תוק. נטע מעריכה אותה מאוד על הרגישות שהיא מפגינה, על כך שפניה לא מסגירות שום רתיעה, לא עווית פה ולא תימהון נחיריים מהסירחון הברוטלי שהתפרץ לה למרחב הפרטי. שום דבר. אף לא מילה. היא רק אומרת לה שתהיה רגועה ושתשאיר לה את הדיבורים.

בתחנת המשטרה נטע יושבת צפופה, מצמידה ידיים ורגליים עד כמה שיכולה בלי שינדוף מאיבריה הריח. מולן יושב שוטר שמן, מבוגר ועייף שמרים ומוריד את גבותיו לאורך כל הפגישה. נטע אסירת תודה גם לו על כך שלא אומר לה: גברת, לא הייתה מזיקה לך מקלחת. הוא רק אומר לה שזאת המילה שלה מול שלו, של מנשה דינר. הבן אדם נכה, רוב הסיכויים שיהיה על כיסא גלגלים כל החיים.

אורית אומרת שהמילה של מר דינר לא שווה כלום כי הוא שקרן פתולוגי ושיש לה הוכחות מכאן ועד להודעה חדשה. אורית לא מוכנה לקחת ממנה כסף ובזכותה נטע יוצאת מהפרשה זכה ונקייה מכל פשע.

גיליון ההרשעות הנקי של נטע לא הקל על תחושת הלכלוך שהיא חשה, וכדי לא להרעיל את הוריה בנוכחותה הרת הריח היא מעדיפה להתחמק מהביקור השבועי אצלם. בטלפון היא משתמשת בתירוצים המצוינים שלמדה ממנשה כדי לא לפגוע בהם, אבל אימה נעלבת ואביה נוזף בה, ״מה את מבלבלת לנו את המוח? אימא בוכה כאן בגללך, מה קורה לך?״