ג'ונאלין מעבירה את זמנה בתנועות המגיבות לתנועת ידו של יצחק, כאילו הוא המנצח והיא כלי הנגינה. היא נעלה לו את נעלי הבית כל־כך הרבה פעמים שהיא כבר לא אומרת לעצמה ״איכס״ בלב כשהיא מלטפת את הציפורניים הצהובות, הנמלטות להתחבא בבשר. ״הכול יופי, סבא״, היא אומרת, ״בִּיסֵדֶר. הכול ביסדר״. הוא לא מגיב אליה. פעם עוד היה אומר, "מה בסדר, מה?" ומגרש אותה מעליו. עכשיו הוא רק ממשיך לשבת.
ברגעים כאלה ג'ונאלין מתגעגעת ליונה. היא יודעת שגם יצחק מתגעגע אליה. לא רק ברגעים כאלה, אלא בכלל, אבל הם לא מדברים על זה. לג'ונאלין יש בחדר תמונה שלה עם יונה מכאן, מהמרפסת הקטנה, יושבות מחובקות עם שקיעת השמש שמאחוריהן. היא מציצה בה מדי פעם לפני השינה. אבל יצחק לא ביקר בחדרה של ג'ונאלין כבר כל־כך הרבה זמן שהוא אפילו לא יודע שהתמונה שם.
את ארוחת הצָהריים הם אוכלים בשתיקה. רשרושי הכף והמזלג על הצלחת ולגימת המרק מן הקערה פוטרים אותם על פי רוב מן הצורך לשוחח.
"קצת פחות מלח", יצחק אומר כשפניו אל צלחתו, וזה הדבר היחיד שאמר כל היום.
"אין בעיה סבא, ביסדר" היא עונה לו, וחותכת דק דק את הבשר הרך שבצלחתה.
לפני סיום הארוחה, בעודה מפנה את הכלים, ג'ונאלין עדיין מנסה להניע את יצחק ליציאה – כמו שהיא מקפידה לעשות לפחות פעם בשבוע, על אף הסירוב העיקש.
"אולי נִילֵךְ? זה מועדון, סבא, תפגוש חברים חדשים, תיהנה קצת", היא מציעה.
"מה אני אעשה שם עם כל הזקנים", יצחק רוטן במשפטו הקבוע, "זה לא בשבילי. אולי יונה הייתה נהנית מזה. אני לא".
שניהם יודעים שגם יונה סירבה ללכת למועדון הקשישים המפואר, שני רחובות מביתם, ושיצחק בעצמו היה זה שניסה לשכנע אותה ללכת, לצאת קצת – רק קצת. היה אומר שזה יעשה לה טוב, אבל היא, מעולם לא הלכה.
"יש לי אֶתכם, אני לא צריכה כלום",  הייתה אומרת, וזה היה סוגר את השיחה. ליצחק לא היה את התירוץ הזה, אבל כבר שנה וחמישה חודשים חלפו מאז שיונה נפטרה, וכבר חצי שנה שג'ונאלין מציעה לו לצאת קצת, להתאוורר, להכיר, להסתובב – רק קצת. והוא בשלו. עם הטלוויזיה שנאלץ לקרב אליו מפאת הדרדרות הראייה, עם שנת הצָהריים המתארכת, עם ארון המשקאות הומה הבקבוקים. חי מביקור נכדתו אחד לבא אחריו. לא מתלונן לעולם. גם לא נהנה.