שביל הקוצים הסגולים

בנה של חנה עזב את הארץ. אולי לזמן מוגבל, ואולי לתמיד, היא לא יודעת. כל מה שהיא יודעת זה שעכשיו הוא רחוק ממנה ומשבילי הנגב שבהם גדל והתעצב. מרחק גיאוגרפי שמכתיב מרחק נפשי בלתי נסבל בין אם לבנה, ואולי זה בעצם המרחק הנפשי שנפער עם השנים שאפשר את המרחק הגיאוגרפי. מדוע עשה לה את זה? כיצד הילד שרגליו חרשו את הארץ מצליח להיפרד ממנה כל־כך בקלות? השאלות מציפות את חנה והיא מתקשה לתפקד. עליה לעשות מעשה.

״שביל הקוצים הסגולים״ הוא סיפור של דור. לא הדור הצעיר שעוזב את הארץ, אלא דור ההורים שנשאר מאחור. דור שנע בין געגוע וכאב להבנה ותקווה לעתיד טוב יותר לילדיו. בקול אמיץ, חשוף וצלול נחשף ב״שביל הקוצים הסגולים״ צד שהישראליות ממאנת לגעת בו, ונראה שאין עוד דרך לברוח ממנו.

קטגוריה: פרוזה

שנת הוצאה: 2023

עמודים: 330

מתוך הספר:

היא הגיחה אל פנים חנות הספרים הגדולה שבבאר־שבע בהינף דחיקת דלת הזכוכית הכבדה. זרם אוויר קר נשפך על זרועותיה החשופות והרותחות. היא ניערה מעליה את צריבת קרני השמש הלבנות ואת שובל עננת האבק האפור. עורה החל להצטמרר, פלט חום לחלל הקפוא. היא יכלה להרגיש פניני זיעה זעירות שהצטברו מעל גבותיה. עורפה היה לח. בהיסוס חיבקה אותה אפלולית האולם הענק עד שאישוניה התרחבו אט־אט והיא נשמה נשימת רווחה עמוקה.
אולי תקנה ספר לילד. צרור מָהוּהַּ של גזרי עיתונים המפרסמים כותרי ספרים חדשים היה דחוק תמיד באחד מהכיסים של תיקה, למקרה שתרצה לקנות ספר. רק לא את אלה הפרוסים על משטחי השולחנות הרחבים המוכרים את עצמם לדעת בחנויות הספרים, במבצעי שניים במחיר אחד או ארבעה במאה, לצד משחקי הקופסה למשפחות אלטרנטיביות טבעוניות שגם טלוויזיה אין להן או מיקרוגל מחשש לקרינה אלקטרומגנטית. נדמה שכל אלה מרוכזות בתל־אביב ודואגות לשלוח את ילדיהן דווקא לכיתה שלה.
אולי היא תקנה את הספר ההוא שסיימה לקרוא השבוע, שגרם לה גם לבכות וגם לרצות לדבר בדחיפות עם הילד, לשאול לדעתו. אבל הוא בניו־יורק, או שמא לא חזר עדיין מחופשתו הקצרה בפינלנד? שייט לאורך הארכיפלג הסמוך לטוּרקוּ, שם מצא בשנים האחרונות מולדת שנייה כבהתרסה, יעד תמוה לחופשות על חשבון חופשותיו בארץ מולדתו, נחת לסבו שלא הפסיק להתפעל ממנו, "איך למד שפה מוזרה כל־כך תוך שנה? רואים שהוא הנכד שלי", העיר לא פעם בעונג.
חנה שוטטה בעיניה על פני מרבד הכריכות הצבעוניות המונח לפניה. התרכזה דרך פס העדשה התחתון של משקפי המולטי־פוקל, וקראה את הכותרות המוצעות. לא ראתה הרבה מאלה התואמות את גזרי העיתונים שצברה מזה זמן רב. רצתה לפנות למוכר המנומנם ולתת לו את הצרור – חפש משהו מאלה! – אבל העדיפה לגשת בעצמה עם אפה מול המדפים, שורות ספרים שגילו רק טפח משִדרתם הצנועה והצטופפו נחבאים אל הכלים לפי סדר האל״ף־בי״ת. זה הזכיר לה את שורות מצבות השיש הדחוסות בבית הקברות שקבורה בו אימה, אך כאן היצורים עדיין חיים, לספרות עוד יש תקווה, תקווה שנגזלה מאימה ביום שבו סירקה את שערה וחשה לפתע בגבשושיות מבצבצות. חנה מיהרה אז לקבוע לה תור לרופא ואימה קמה וסירבה ממלמלת משהו כמו, ״מי שראתה שכבות של גופות יהודים, שבויים רוסים ומתנגדים אסטוניים נערמים יחדיו בטרם הוצתו על ידי הגרמנים במחנה קְלוֹגָה, לא צריכה רופאים!״
חנה מצאה ספר. את הרומן הזה הוא חייב לקרוא. התלהבות פתאומית סיממה אותה לרגע. הוא יקבל את הספר הזה בחבילה, לא יתאפק וכבר בערב יגמע את הפרק הראשון, סקרן לבחירתה, נזכר בחיוך בכל אותן חופשות הקיץ בילדותו שבהן היא גזרה עליו צום דיגיטלי, "מהיום, שבועיים אתה קורא ספרים בזמן הפנוי שלך. אין טלפונים, אין מחשב, אין טלוויזיה, כאילו אנחנו בהפלגה בים התיכון מנותקים מהעולם. אנחנו, הגלים, השמיים וערמת הספרים". והוא, שקרס כמעט בכל לילה למיטתו אחרי משחק מחשב, פתאום במשך שבועיים שלמים סיים ספר כל יומיים, ממובי דיק לאבא עשיר אבא עני, כל דבר. הייתה צופה בו צולל לתוך עלילות משונות, אוגר שבבי מידע שנרקמו במוחו מכוח הקסם של רצף המילים המודפסות, נפטר משגיאות כתיב ולומד מושגים מתוחכמים כמו "ברירה זוויגית" או "עיקרון ההכבדה" של פרושי דרווין שספק אם היה שומע מהמורות שלו לביולוגיה אי־פעם. נחת.
עד שאחיה הצעיר, קובי, הסקיפר החובב, העיר בתסכול אחרי יום שבת של כיף בים עם אחייניו, "כל מה שהילד עשה בהפלגה מתל־אביב לעכו היה לתקוע את האף בספר על הספה למטה. לא עלה לסיפון, לא מפרשיות, לא תחרות, שום דבר! צעקתי עליו באיזשהו שלב שיבוא לעזור לי בקשירת היאכטה למזח. קצת מגזים הילד, לא? שילמד מאחותו איך עושים חיים בים", והתכוון לכינרת שכל השייט ישבה למעלה על הסיפון, שיחקה טאקי עם בני הדודים שלה, ליקקה קרטיבים וקפצה מדי פעם לשחות. חנה התחייכה, כמה אהבה את שניהם, הוא בשערו הפרוע, שיבולי חיטה צהובים, והיא בעיניה המלוכסנות המרדניות.
ביתר השנה, לא ממש קרא ספרים. לא היה לו זמן, לילד. כבר בגיל שלוש־עשרה היה האיש הקטן טרוד ועסוק בלצבור עשרת־אלפים שעות של מקצוען משחקי מחשב. מעניין מדוע הפך לביולוג בסופו של דבר, אולי בגלל עיקרון ההכבדה – ככל שהדבר קשה יותר, כך הוא מכובד ומושך יותר. ובכל זאת, היא כן הצליחה לקבע בדמו את הרגל השבועיים־צום־דיגיטלי־קֵיצי גם בבגרותו, כאילו היה זה חוק טבע. כך היה אפילו בקיץ הקצר שהוקצב לו בין מבחן הבגרות במתמטיקה לבין הטירונות.
אבל עכשיו הוא חי בקֵיצים המעיקים של ניו־יורק. האם הוא מתגעגע לימי הצום הדיגיטלי של ילדותו בארץ? חשבה, וגיששה כבר לעבר ספר אחר. הרי הוא חייב לקרוא עברית כדי לשמר את השפה. אולי את זה? חייבים לקלוע בול. אולי את זה? חנה שלפה ספר נוסף ואז החזירה גם אותו. אין פתק החלפה כששולחים מתנות לחו"ל.
אבל זאת בדיוק הבעיה. פתאום נבהלה. היא כבר לא כל־כך יודעת לבחור לו ספרים. ספר מישראל עלול רק להיות משימת חובה עבור ארי, יישאר על שידת המיטה שנה שלמה, יעלה אבק ואחר־כך יעבור למדף הספרים הנשכחים. וכשתתעניין אם הספיק כבר לקרוא, יענה כיוצא ידי חובה, ״אימוש, אין לי זמן, את לא מבינה מה זה לעשות דוקטורט״. וכך, קצרת נשימה, אובדת עצות, עמדה חנה מול המדפים הגדושים והצבעוניים, עשרות אלפי עמודים כתובים עברית שיצאו לאור ואף אחד כבר לא טורח לדפדף בהם. פתאום נזכרה בגֵן האנוכי: מסתבר שאנחנו, האורגניזמים המורכבים, נוצרנו רק ככלי רכב שמסייעים לגנים להשתכפל יותר טוב. אנחנו העמלים, הם השולטים. האהבה היא רק תחבולה בידם שנרצה להתרבות. זה יעניין את הילד. חנה פנתה מהוססת למוכר.
"מצטער, הספר אזל", בלם המוכר את גחמתה.
היא לא ויתרה, "אולי יש לך אותו באנגלית?" מחר לא יהיה לה זמן לחפש את הספר בתל־אביב כשתחזור לביתה ושבוע העבודה יתחיל.
"הצחקת אותי", ענה, "אבל יש לי את ישראל בצילומי אוויר", חשב כנראה שמי שמתעניינת במדע, תתעניין גם בציונות לתיירים.

שביל הקוצים הסגולים

50.00

הכירו את היוצר/ת

הלנה יָגֵב־מור נולדה למשפחה שמוצאה בפינלנד, גדלה בעומר ומתגוררת בתל־אביב. בוגרת בית הספר למשחק ניסן נתיב ודוקטור לאימונולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. פרסמה עד כה שני ספרים: ״סיפורי עץ הדעת״ (חרגול, 2000) ו״משל התאנה״ (הקיבוץ המאוחד, 2008). ״שביל הקוצים הסגולים״ הוא ספרה השלישי.

50.00

למהדורה הדיגטלית

Scroll to Top

הספרים שלנו

עקבו אחרנו/צרו קשר

לוגו צבעוני קתרזיס