בעולם מלא עד אפס מקום בילד וילדה ועוד אינספור דברים, היא אמרה לו שאם יביא לה מתנה לכריסטמס הם אולי יהיו חברים. קוראים לה יוליה והיא הגיעה בעלייה האחרונה, ולא הספיק שהעור שלה בהיר ושהשיער שלה היחיד שאדום, גם את החגים שלה מצפים שתשאיר מאחור, יחד עם העננים והשלג וכל הבובות שלא היה להן מקום. אפילו סבתא לא נכנסה למטוס. היא הבטיחה לה שתצטרף אחר־כך, אבל עכשיו כולם אומרים שהיא כבר לא תבוא. יוליה עוד לא מבינה את השמש או את שפת הפתקים של שאר הילדות, אבל יש דברים שהיא יודעת. השם שלה הוא יוליה. היא רוכבת על סוסים בכל יום שישי.

בעולם שמסתובב סביב עצמו ובעדינות בלתי מורגשת נושא איתו את כל יושביו, דרושים אלו שיביטו לשמיים ויגלו את מולד הירח ואת שאר אותות השנה.

"תום", אבא קרא לו.

״אין מה״, אימא ענתה, ״הוא למעלה על הגג, משחק עם החבר הדמיוני״.

ככה זה בכל יום שישי: תום מבלה על הגג עם משרוקית ובובה של באז שנות־אור. יחד הם מתצפתים על הכביש ומחכים שתופיע הילדה האדמונית, רכובה במכונית הווֹלְווֹ המלבנית של אביה המשופם. במקטע הכביש הגלוי לעיניו, הם תמיד חולפים תוך רגע קצר. וזה מספיק – החלון עבה מדי בשביל שתוכל לשמוע משהו, אך שקוף דיו בשביל להאמין. הוא צוחק כשהיא צוחקת ושורק בהתלהבות לפרידה. ככה זה בכל יום שישי.

והעולם כאמור, לצד ילד וילדה גדוש באינספור דברים, ומספיק משהו אחד – נניח, מנהגי יוצאי חבר העמים – כדי להסיט את הכוכבים ממקומם. באותו יום שישי, השמש תיכף הלכה והיא עוד לא הגיעה. יוליה כבר לא תבוא. מה זה משנה איזה יום היום, ולמה בכלל לספור.

תום פנה אל באז לעזרה, אבל באז לא ענה. מבטו היה מרותק לשמיים, לחלל המחכה. תום השאיר אותו מאחור ורץ לחדרו. הוא התחיל לבכות, בכי חרישי, כזה שהצליח לשמוע דרכו רק לחישות כמו, "לך אליו, נו״, וקריאות כמו, "תומי, מה קרה מתוק שלי?״

הוא שכב על המיטה, על הבטן, רקע ברגליו. כל אימת שנזכר ביוליה, חנק את ראשו בכרית.

"מה, היא הבריזה לו?" אימא לחשה לאבא והם צחקקו. "טוב נו, כריסטמס. אמרתי לך, היא גויה זאתי."

תום שמע, תום גם הבין על מי הם צוחקים. הסחרחורת התחלפה בבושה ששאבה החוצה את האוויר, ובתוכו גם את תום. גלגלה אותו מהחלון אל העולם שבחוץ. אז הוא ברח. ברח הלאה מהבית הזה שלו, וזה לא שינה שכבר גשם בחוץ וששום מקום לא מחכה לו.

יש חיים בשום מקום, ללא ספק חיים. אומנם לא באמת היה לו מושג לאן עליו ללכת או מה עליו לעשות, אבל תום לא היה אבוד – עיניו היו מרותקות ללהקת עורבים בשמיים. הוא רץ ימינה ושמאלה במורד הגבעה, רגליו עוקבות אחר צילם. "אל האינסוף ומעבר לו!" הוא קרא בגאווה ורץ מהר יותר. הציפורים יודעות לאן ללכת, ולוּ רק ידביק את הקצב, הן תיקחנה אותו אליה.

אם רק היה יכול, תום היה ממשיך כמה שצריך, אבל הגבעה הייתה תלולה והגשם לא הפסיק. הוא כשל ברגליו והתגלגל מטה. ניצל רק בזכות רכותו של הדשא.

כשסוף־סוף הרים את מבטו, העורבים לא היו. עכשיו היה באמת באיבוד. לא ידע שעוד כמה מטרים של נפילה מטה והיה מגיע לכיכר הגדולה, ומשם את הדרך חזרה הביתה כבר היה מזהה. אולם בחסדי הערפל, נמסכו בלבן כל עוגני הזיכרון: המגלשה המחוספסת, הספסל שעליו חרט אחיו הגדול את שמו. את כל אלה לא ראה. אין לתום לאן ללכת או איך לחזור.

הוא נשכב על הדשא, ומצא מחבוא בעולם הדמיון. כשיוליה חולפת עם האוטו, הוא מדלג ישר מן הגג אל הרמזור. הוא נזכר באביה. הוא קרא אותה לסדר בסיומה של עוד בדיחה שלא הבין. הוא רצה שהיא תיתן לו לנהוג בשקט, אז צעק את שמה בכעס והמשיך לנסוע.

תום קרא את שפתיו של האבא וחיקה עם פיו את תנועות השפם, "יוּ אי אה", תום צעק אל תוך הגשם, עיניו ואגרופיו מכווצים ממאמץ.

הרמזור שבראשו התחלף לירוק. הוא ניסה למצוא את דרכו בחזרה אל הגג, אבל מן הפחד לגלות אם יצליח, עיניו נפקחו מלאות בחשש. תום גלגל את גופו הצידה, ידו האחת שימשה לו ככרית והאחרת כמטריה. ערותו הלכה ושקעה מרוב נוחות, ודמותם של יוליה ואביה שבו אליו.

"יוּלה", הוא ניחש שוב את צלילי השפם.

יוּלינה?" הוא תהה לאוויר בקול גדול ותמונתה החלה מתחדדת עד כדי תבנית הנמשים.

"יוליה!" הוא צעק בכל הכוח.

המכונית בראשו בלמה באחת. קולה של יוליה שבר את החלון והתדפק על אוזניו, "דה?" היא ענתה, קולה כולו אמת נישא ברוח.