₪87.00
גילי, שוטרת ביישוב מדברי מרוחק ואם חד־הורית לנועה — צעירה בעלת צרכים מיוחדים — רגילה להתמודד לבדה. היא מתמרנת בין האקלים הפוליטי המסואב של היישוב, בין הבירוקרטיה האדישה לצרכיהם של הורים לבעלי מוגבלויות, ובעיקר בתחושה שהיא היחידה אשר מונעת מהשגרה השברירית לקרוס.
כאשר חקירת רצח מסתורית מטלטלת את היישוב, דעתם של התושבים נטרפת בן־לילה. חלומות מטרידים פוקדים את המעטים שנותרו לעמוד על המשמר, ונדמה שמשהו עמוק ואפל, שאולי היה שם מאז ומתמיד, מתעורר מתחת לפני השטח.
בתוך המציאות המתערערת הגבול בין עולמה הסגור והבלתי מפוענח של נועה לבין האופל המתעורר בחול הולך ומיטשטש. גילי נאלצת לקבל שורה של החלטות קשות, לא רק כדי לגונן על בתה, אלא גם כדי להבין אם ניתן יהיה להציל אותה, או שכבר מאוחר מדי.
״עיר אנשי החול״ הוא מותחן פסיכולוגי עתיר דמיון המשלב כתיבה פיוטית ורגישה עם מתח בלתי פוסק. זהו מבט אמיץ אל עומק החרדות הכמוסות של ההורות והבדידות, המשתלבות בשברי השפיות של חברה פוסט־טראומטית.
אור רוזנברג היא עיתונאית לשעבר ובעלת הבלוג הספרותי ״מליצה״. סיפורים פרי עטה פורסמו בעברית ובאנגלית, וסיפורה ״דגן בגן״ זכה בפרס עינת לשנת 2025.
״עיר אנשי החול״ הוא ספרה הראשון.
פרולוג
היא לא התכוונה לתת לעובדה שהדרכים חסומות, או לכך שאף אחד לא הגיע להפגנה חוץ ממנה, להרתיע אותה. "אל תדאגי", אמרה לחברתה, שכבר החליטה להעביר את מיקום המחאה עשרים קילומטר אחורה, לפני החסימות, היכן שהמשטרה כבר איימה להביא מכת"זית. "המטרה היא להפנות אצבע מאשימה לעובדי המפעל האחרונים שעוזבים, למנהלים שלהם. את לא יכולה לעשות את זה אם לא רואים אותם בפְרֵיים. אני אדאג להכול".
ובאמת, הדבר הראשון שעשתה, כשחנתה ליד שלט הכניסה של המועצה האזורית אורות נגב, היה להתקין את החצובה לטלפון הנייד. בגלל סופת החול שעדיין לא שככה לגמרי, היא נאלצה לאבטח אותה היטב וקשרה אותה בגומיות לשני סלעים סמוכים. אחר–כך נעמדה מול מצלמת הטלפון, ידיה על מותניה. הרוחות שרקו חרישית, והשיחים הנמוכים שבין הסלעים לחשו בעקבותיהן כמו נחשים. אף מכונית לא עברה בינתיים בכביש, אף ציפור לא דאתה בשמיים. הצליל היחיד במרחק עשרות קילומטרים היה הספירה לאחור של המצלמה.
"אדוני ראש הממשלה, כאן מיכל ארמון", היא פתחה, אישה בת ארבעים ושמונה בעלת קומה גבוהה וקול גבוה לא פחות. "קודם כול, ברכות!" היא נשאה את זרועותיה באוויר, "הצלחת לעצור לנו את ההפגנה. אני היחידה פה. לצערך, אני גם גרה פה".
היא לקחה הפסקה של רגע, "כאן מאחוריי, אתה רואה את הגדר שמקיפה את נווה מיכה, ואת הקיבוץ שסמוך ליישוב. אולי אתה גם רואה את הכפר אל–ספירה בצד השני".
היא העיפה מבט לאחור, רק לוודא שאכן כל שטח המועצה האזורית נראה בבירור למרות הסופה. מהמרחק הזה היא בכל מקרה יכלה לזהות רק את הגדר החיצונית, הבוטקה הקטן עם גג הרעפים שניצב במרחק כמה מאות מטרים ממנה וכמה מהבניינים היותר גבוהים שבתוך היישוב, כמו גם בניין המועצה האזורית. במאמץ היא יכלה אולי לראות גם את המרכז המסחרי, שריד לימי בניית השכונות החדשות, כשעוד חשבו שהיישוב הולך לגדול הרבה יותר. היה טוב אם המפעל גם נראה משם, אבל בכוונה בנו אותו כך שהכניסה אליו תהיה מתוך נווה מיכה, בכביש גישה שלמעטים הייתה הרשאה אליו.
"אנחנו לא הרבה אנשים", המשיכה, "אולי אלפיים בלחץ, אבל כולנו הושפענו במידה שווה מההחלטה שלך לסגור את 'טייפן', המפעל שמפרנס אותנו. אולי לא שמעת, אבל אין באזור שלנו יותר מדי מקומות עבודה. ולסגור מקום כזה, ככה בלי הסברים, בלי חלופות, בלי פיצויים, זה לא משהו שמקובל. למי לא כתבתי? לשר הכלכלה, לשר לפיתוח הנגב והגליל. חבורה של אפסים יש לך בממשלה הזאת שלך. ועכשיו אתה מנסה גם להשתיק אותי", היא נופפה באצבעה, "לא ילך".
כעת שילבה את ידיה על חזהּ, "עכשיו תסתכל שוב מאחוריי ותגיד לי מה הסיבה האמיתית לסגירת המפעל. העובדים האחרונים שלך לא מדברים אתי. זה כי הכניסו לתוכו עובדי קבלן מהמועצה? פחות מתאים לחברים שלך להעסיק שם אנשים מהאזור? הינה! הינה הם יוצאים! חבורה של פחדנים עלובי נפש".
מיכל לא באמת ראתה אותם יוצאים, אבל שמעה את רעש המנוע ותיארה לעצמה שלא היו מאשרים לרכבים אחרים לצאת מהשער הראשי לאחר שהחסימה נכנסה לתוקף. גם היא הרי הספיקה לצאת בעור שיניה, דקות ספורות לפני שהאכיפה החלה. ואכן, כשהסתובבה ראתה את האוטובוס הכחול, שנשא עליו מודעת פרסומת בוהקת לרכבים חשמליים, עושה את דרכו במורד כביש הגישה אל תוך העמקים שבין דיונות נסתרות מעין, נושא עליו לפחות עשר משפחות שהיא לא תראה שוב לעולם.
"תענה לי, אדוני ראש הממשלה!" הסתובבה, מרימה את קולה, "אני הולכת להקליט כאן סרטון כל יום, הרבה אחרי שאחרוני העובדים יעזבו, עד שאקבל ממך תשובה".
ובמילים אלו היא לקחה כמה צעדים גדולים לעבר החצובה וכיבתה את המצלמה. לאחר מכן השתעלה, ירקה החוצה את החול שהצטבר בפיה והעיפה מעליה עכביש קטן שטיפס עליה. היא התכוונה לכל מילה שאמרה, ועם זאת לא יכלה שלא לחשוב שכמה מחבריה נמנעו מלהגיע להפגנה בלי קשר לחסימות, אלא בגלל תנאי מזג האוויר. היא עצמה התלבטה אם המאמץ שווה את זה, בהתחשב בכך שתצטרך להתחנן לשוטרת הצעירה שתפתח לה שוב את השער, או שתיאלץ שוב להעביר את הלילה מחוץ לגדר. ניחא, כבר היו דברים מעולם. הפרוד שלה במעצר והדבר האחרון שהיה אכפת לו הוא היכן היא נמצאת, ואביטל שלה ממילא הייתה מעדיפה שלא תחזור הביתה. הן לא דיברו מאז שאביטל פוטרה מהעבודה במועצה, ומיכל תיארה לעצמה שזאת תנצל את ההזדמנות הראשונה לעבור דירה, להתחתן – או שניהם גם יחד – לפני שתתגעגע מספיק כדי לחדש עם אימה את הקשר.
לפני שהתירה את החצובה, בדקה את נתוני הסרטון. היא קיבלה כמה עשרות צפיות, רובן מחברים שלה, שגם השאירו תגובות אוהדות שגרמו לה לחייך. בתחושת סיפוק היא קיפלה בחזרה את הציוד לתוך הסוזוקי שלה ושטפה את השמשה בטרם התניעה. רגע אחרי שיצאה לדרך, השמשה התמלאה שוב בחול, שהפך במגע עם המים לבוץ. היא פלטה קללה עסיסית וניסתה לשטוף אותה שוב, תוך כדי נסיעה. היא ראתה קצת יותר טוב אבל עדיין האוויר היה כבד מהאובך שנהיה כעת סמיך יותר. לא נורא, חשבה. היא הרי הכירה את הדרך ונסעה בה במהירות איטית מהרגיל.
לקרוא לה "דרך" הייתה מחמאה גדולה. זה היה כביש גישה, שטופל אולי פעם אחת מאז שהמועצה האזורית כולה הוקמה. כל קיץ היו מביאים לשם טרקטורים כדי לפנות ממנו סחף של חול ובכל קיץ היו מרוקנים מים מהשיטפונות. הרכב הקטן שלה טיפס למעלה ולמטה על גבי הגבעות הקטנות שכבר נוצרו עליו כשהבחינה במישהו הולך לצד הכביש. היא התקשתה לראות מיהו, או מה הוא עושה שם, אבל הניחה שנתקע בחוץ כמוה, אולי במהלך הליכה ספורטיבית או בניסיון ללכת מתחנת האוטובוס שבצומת. היא פתחה את החלון, כדי חרך דק שאפשר לה לקרוא "שלום!" בלי לחטוף עוד חול בפרצוף, אבל הדמות לא ענתה לה. היא האטה אפוא עוד יותר את המהירות ופתחה את החלון עוד קצת. היא כבר הייתה ממש צמודה לדמות, שהתגלתה כענק בגובה יותר משני מטר, כשפנתה אליה ואמרה "היי, לא שמעת אותי! אני…"
היא לא השלימה את המשפט. צרחה נפלטה מגרונה. לענק שפנתה אליו היה עכביש עצום מודבק במרכז הפנים, ועוד כמה עכבישים קטנים יותר, צמודים מסביב כמו גורים היונקים מאימם. הפה הקטן של העכביש הגדול נפתח כשפנה אליה, חושף פה מזיל ריר עם שיניים חדות ומשמיע נהמה מרוגזת, כאילו הפריעה לו יותר משעוררה אצלו רעב.
היא ניסתה לסגור את החלון, אבל העכביש שבמרכז פניו של הענק כבר האריך את הרגליים שלו. אחת מהן, דקה ומבהיקה כמו סכין חדה, כבר נכנסה לתוך החלון. היא ניסתה לסגור את החלון אבל לא הספיקה, ולכן לחצה בכל הכוח על דוושת הגז. היא דהרה קדימה אל תוך ערפל אדום וזהוב, מתנשפת, ממשיכה ללחוץ במקביל על הכפתור לסגירת החלון. היא שמעה את הענק נופל, נגרר על הכביש. הזרוע שלו דקרה את הירך שלה. תוך רגע הראייה שלה היטשטשה עוד יותר, אבל היא המשיכה ללחוץ על דוושת הגז וכפתור סגירת החלון. החלון נסגר. הזרוע השמיעה קול גריסה כשנקטעה סופית מהיצור. גם קולות הגרירה נפסקו. מיכל הציצה במראה, רואה את היצור מתגלגל מאחורי הרכב ותוך פחות משנייה רוכן על רגליו האחוריות, האנושיות, שהיו לבושות במכנסי שלייקס רחבים ומאובקים. הוא הניח את ידיו השעירות, שהיו ארוכות ודקות לא פחות מהרגליים, על הקרקע, ואז הצמיח זוג ידיים נוספות ממרכז גופו והניח גם אותן. בטרם הבינה מה קורה, הוא התחיל לרדוף אחריה, כמו נמר מרובה רגליים, במהירות שבבירור יכלה להביס את המכונית החבוטה שלה.
היא נתנה גז עוד יותר חזק, סוחטת עד הסוף את הדוושה. השמשה שלה כבר התכסתה לחלוטין בחול, בוץ, ואבנים קטנות שנחבטו בה בעוצמה וגרמו בה לסדקים קטנים. היא לא ראתה כמעט כלום וידה האחת שעל ההגה – השנייה עדיין לחצה בכל הכוח על כפתור סגירת החלון – החלה לרעוד ללא שליטה. היא לא הצליחה לייצב אותה גם כשהרגישה שהיא מאבדת שליטה על הרכב, מרחפת באוויר.
פתאום הרכב נטה קדימה והיא התגלשה למטה, אולי במורד דיונה אקראית, אולי לתוך תעלה, היה קשה לדעת בתנאי הראות הקיימים. הרכב נתקל חזיתית במשהו, אולי סלע גדול, ומיכל הרגישה את עצמה עולה למעלה, כמו ברכבת הרים, כשהרכב התהפך והמשיך להידרדר למטה עוד ועוד. השמשה התנפצה בינתיים לחלוטין, רסיסי זכוכית ואבנים קטנות רוססו לתוך הרכב. מיכל רכנה, להגן על עצמה מפניהן, כשכרית האוויר נפתחה בנשיפה אחת ובלעה אותה. היא הייתה עדיין בהכרה כשנשאה את מבטה למעלה, למראה, לוודא שהמפלצת לא מגיעה בעקבותיה.
היא ראתה שם את הפנים של בעלה לשעבר.
