רקמת חיבור

"רקמת חיבור", כשמו כן הוא, מחבר בין חטיבות זמן, בין שנים רחוקות וחשוכות לבין שנים מוארות ובהירות. בלשון ציורית ובכנות מפתיעה, רוקמת אורית אדיבי כרמי פסיפס אוטוביוגרפי פואטי ועשיר, המתאר באומץ את דרך החתחתים, החל מן הימים האפלים בילדותה, ועד לימי ההווה, כשהיא מתחממת לאורן של קרני שמש נעימות, מתבוננת מחלון חדרה אל שמיים כחולים.

חטיבות ״רקמת חיבור״ מולחמות ומוטלאות זו אל זו, ומהן עולה כי הלולאות החזקות המחברות בין אוהבים הן לאו דווקא אלה הביולוגיות, הלופתות אותנו לעיתים בקשר מדמם, אלא לולאות אחרות המחברות בין אוהבים בעזרת עוצמת הרכות שבהן, המצוידות במודעות מפותחת ובעיניים רואות – כלים חזקים פי שבעה מכבלי הבשר.

שירי הספר פורשים בפני הקורא את תהליך העיבוד הרגשי, המוביל לפיוס, לסליחה ולהבנה. "אֲפִלּוּ גֶּזַע קָשִׁיחַ יָכוֹל לִהְיוֹת מַצָּע לְפֶרַח. גַּם קְלִפָּה אֲטוּמָה יֵשׁ בָּהּ פִּרְצָה", שורה המאפיינת את תוצאותיו של התהליך הרגשי־נפשי־פיזי שחוותה אורית על בשרה ואותו היא מיטיבה לצייר במילים. אותה פרצה הופכת בחוכמה מעמיקה לפתח, לערוץ המוביל אל חיים בהירים וטובים, לצד אהבה. פרצה המעניקה יכולת רחיפה ומבט־על ממעוף הציפור על מחוזות ילדות חשוכים. תהליך שתחילתו בחטיבת שירי ״צל רפאים״ ועד המדור האופטימי ״קרן שמש״ החותם את הספר.

את ״רקמת חיבור״ אפשר לקרוא כאגדת ילדים רעה בעלת אלמנטים אכזריים ומפחידים כמיטב המסורת, שבה מככבות אימהות רעות, ילדות בצל נטישה, והן מתבוססות בסבל ובגורל האכזר. ב״רקמת חיבור״ מראה לנו אורית אדיבי כרמי כי ניתן לבחור אחרת.

דפנה שחורי, עורכת הספר