תתמקדי במשהו אחד

בעיות של גדולים

"את בטוחה שתסתדרי?" אימה שאלה, וניגשה אליה מאחור. היא עמדה להניח על ראשה של יעלי יד רכה לליטוף, אבל זו התרחקה בעצבנות.
"מה יש לא להסתדר", יעלי ענתה.
אימה חזרה אל משקוף הדלת, ונעצרה שוב בדרכה החוצה מהחדר שאליו היא שולחת את בתה להתגורר. היא סקרה אותו במבט אחרון. חדר זעיר ועלוב בין שלושה שותפים זרים, יעלי ידעה שזה מה שהיא חושבת עכשיו. מעל חלון שתריסיו השחירו התרופף וילון צהבהב, אולי לבן לשעבר, מתנה מהדיירים הקודמים. בצידו האחד של החדר עמדה מיטתה הצנומה של יעלי, ובצמוד אליה נדחסו שולחן הכתיבה שלה וארון בגדים בודד. ברווח הצר שבין המיטה לשולחן נדחק איכשהו הכיסא שלה, מרופד בבד פרחוני. על הקיר מראה צרה. ועכשיו, כשיעלי עמדה מולה, הבינה כמה מטופשת נראית חולצת הטריקו שלה, הצמודה והקטנה מדי, החושפת פס בטן לבנה ותינוקית מעל הטרנינג. שקיות המחסור־בברזל תחת עיניה העמיקו, וסייעו לשוות לה את לוק רוח הרפאים. היי לך, קספר.
"חמוד פה", חייכה אימה במאמץ.
"יאפ". יעלי חלפה על פניה כשיצאה אל המסדרון, חשה בנוכחותה נשרכת אחריה, משתהה ליד הדלת השכנה, הפתוחה קמעה, ודרכה נשקף חדר מרווח, חלון גדול, מיטת מלכות ואפילו עמדת איפור. למה את זה לא קיבלה יעלי, היא ודאי חושבת, למה דחקו אותה ככה לפינה?
“השותפה הרביעית תפסה אותו כבר", ענתה יעלי לְמה שלא נשאל. ומזל שלא, כי אם אימה הייתה ממשיכה לשאול ולנבור, יעלי הייתה נאלצת להודות שלה עצמה אין מושג באיזו דיירת מדובר, ומדוע ניתנה לה זכות הראשונים.
בדרכה החוצה, אימה נעצרה מול הגומחה הריקה מטבח. היא ידעה שזמנה תם, ובכל זאת לא הצליחה להתאפק, "אבל איך תסתדרו בלי מקרר?"
"הם אמרו שיביאו בהמשך השבוע", יעלי נאנחה כששקעה בטלפון שלה.
"ובינתיים, מה?"
יעלי משכה בכתפיה, מתנערת מכובד השאלות. זה מה יש, היא תסתדר. היא כבר שרדה טירונות אפס שתיים עם פחות מזה, וגם שירות בחור־תחת בקצה השני של הארץ. ואז מה אם כל זה הסתיים בהתרסקות הלא־מפוארת ששתיהן לחלוטין מודעות לה. היא בסדר עכשיו. היא על ציפרלקס והיא בת עשרים והעיקר לעוף מהחור ההוא שבו גדלה, ושהיא לא מוכנה להכיל עוד פיסה ממדשאותיו הירוקות ומשממת הבטון המושלת בו.
"טוב קיצי", אימה סיכמה, והניחה את ידיה על המותניים הצרות, הישובות על אגן מלכותי. המבט שלה סקר בפעם האחרונה את החלל, כמו מחפש נושא חדש להיתלות בו, ויעלי ידעה, שכמו תמיד, היא תישאר עוד חמש דקות לפחות.
"הבאתי לך פשטידה וירקות מבושלים ואורז, אבל אני לא בטוחה איפה להשאיר אותם עכשיו".
"זה בסדר, אורן נותן לנו בינתיים להשאיר אצלו".
עכשיו, כשאימה גילתה שאורן זכה ליחידת דיור משלו, עם מטבחון קטן ומקרר ואפילו שירוקלחת, הבעת פניה השתנתה ונשמטה כמו נסיגת הים לפני צונאמי, אבל בדיוק אז נכנס אותו אורן, ואיתו השותף השלישי, גיא קוראים לו, עם תיקים גדולים ומיני מכשירים להרכבה שכבלים משתלשלים מהם.
יעלי השפילה את מבטה ומלמלה, “היי, זאת אימא שלי", ובלעה את המשפט בקצהו. למה הם צריכים להכיר את אימא שלה, למען השם? מספיק זכו להיכרות עם אביה, כשבא איתה לחתום על החוזה מול המג"ד, כלומר השוכר הראשי, שכבר מתוקף מעמדו החוזי, נהנה מזכויות יתר על השוכרים המשניים, ומעצם זה העיר את חמתו של אביה. רק אחרי שנעץ במג"ד מבט יציב במשך ארבעים שניות לפחות (זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שיעלי ראתה את המג"ד נע באי נוחות), עבר אביה סעיף־סעיף במיומנות של עורך דין או בורר, מוחק פה ומוסיף שם, ועוצר מדי פעם רק כדי לגרד בזיפים או לסדר את הבלורית שהלבינה. זה הביך אותה נורא, אבל עמוק בתוכה ידעה שלעולם לא הייתה צולחת משימה כזו בלי אבא שלה, מנהל הפרויקטים בבניין, אבא מה־העניינים־בונים־בניינים, שתמיד הזהיר אותה לקרוא טוב־טוב את האותיות הקטנות, כי "כולם קקות והעולם בית שימוש אחד גדול". לולא הוא, לא הייתה מעלה על דעתה כל אי־תקינות בחוזה, גם לא בסעיפים שהוא הגדיר "דְרָקוֹנִים", כמו זה שמתיר לדיירים הראשיים לסלק אותה מהדירה לאלתר בכל רגע נתון, ללא הודעה מוקדמת.
המפגש החטוף ההוא הספיק לו, לאביה, כדי לזכות את שותפיה העתידיים בכינויים, "המג"ד והסמג"ד". אולי אפיין אותם כך דווקא משום שדמה להם – חד, תקיף, בלי חוכמות. אולי בגלל זה גם רחש להם בוז מהול בחלחלה. על כל פנים, יעלי נאלצה להודות שצדק, כי במהרה התגלו השניים כמי שעונים "חיובי" ו"שלילי" גם על שאלות פתוחות, ויותר מזה, מסיימים את דבריהם ב"יש?" על מנת לאשר את קבלת המידע בצד השני של השיחה.
"אני לא מבין אותך", אמר לה אז אביה בדרך חזרה הביתה, לא לפני ששלח את הקצינים לעשות טוב־טוב שיעורי בית. "למה שלא תגורי עם חברים, או מישהו שאת מכירה, לפחות?"
יעלי לא ענתה, פשוט כי התשובה הייתה מכאיבה מדי. הרי הייתה עושה את זה אם רק היה לה עם מי. גם השלושה שהיו לה, אם מתעקשים לספור, לא התאימו: רונה, שנשארת בינתיים אצל הוריה במכבים, ובכלל, אולי הגיע הזמן להשאירה מאחור, עם הפרובינציאליות שלה; אביב מהליצנות, שעדיין בסדיר; ונעמה אליאסי, שכבר גרה עם שותפים משלה.
במעגל המכרים, כל מי שהכירה בתל אביב עדיין גר אצל הוריו, והשאר בחרו בפשרות אחרות – רמת גן, גבעתיים, אזור השרון – אבל יעלי רצתה לצאת ממודיעין ועכשיו ולתל אביב, ולא לשאת על עצמה עוד רגע אחד של דשא ובטון. היא רצתה להתחיל מחדש.
"זה קרוב לי ללימודים", היא ענתה לאביה לבסוף, "וזה מחיר סבבה".
גם את עניין הלימודים הוא לא הבין, ויעלי כבר השלימה עם אי ההבנה. בזמנו, כשהיו לומדים משהו, זה היה בשביל לעבוד בו. אולי גם היא לא מבינה ממש מה היא רוצה, הרי מאז שהשתחררה היא רק נודדת מקורס אחד למשנהו, מתעקשת להמציא את עצמה מחדש פעם בחצי שנה. פה קורס כתיבה, שם סדנת ליצנות, ואז – אלוהים יודע למה – קורס ברמנים. באשר לקורס הברמנים, נאלצה להודות שהוא צודק: אין היגיון בקורס שמכין אותך לעבודה ראשונה, עבודה שלוקחים מלכתחילה רק כדי לממן לימודים למקצוע אמיתי. אבל עכשיו, היא חייכה לעצמה במרירות – הכו בתוף והודיעו לתושבי הכפר – הגחמה החדשה שלה הגיעה: לימודי קופרייטינג. נראה כמה זמן זה יחזיק, חשבה בצער, וידעה בצער רב יותר שאביה חושב בדיוק אותו הדבר.
אבל יש עוד סיבה שבגללה בחרה בדירה שלה, ואת זה לא סיפרה לאביה: נעמה. נעמה אליאסי, ששמה לבד כמו העביר יד רכה ומלטפת על לחיה של יעלי, שגרה רק שתים־עשרה דקות הליכה משם, ושמאז שהכירו בסדנת כתיבת־שירת־העצמי, סומנה על ידי יעלי כחברת הנפש שלה בחייה החדשים. "יו, אז תהיי כמעט שכנה שלי!" כתבה נעמה אחרי שיעלי שלחה לה תמונות של הדירה המועמדת, ויעלי ידעה שזה זה.
נעמה הייתה מבוגרת ממנה רק בשנתיים אבל חכמה כאילו נולדה לפני מאתיים שנה, חוכמה של סבתא־עץ מפוקהונטס. העור שלה חלק כמו גנאש שוקולד, והעיניים אגוזיות, ופעם אחת, בחורף, כשהזמינה אותה אליה לדירת השותפים הקודמת שלה בפלורנטין, הכינה להן קדירה והגישה אותה בקערות חיבוק כאלה עם כפות גדולות מעץ ופתחה יין אדום, והביאה גיטרה והשמיעה לה ולכל מי שהיה שם קטע ספוקן־וורד שכתבה והלחינה לבד.
באותו רגע חשבה יעלי שככה היא רוצה תמיד. חיים שיתופיים אמיתיים, משוחררים, בוהמיינים. לא עוד מפגשים מזויפים על כסאות פלסטיק עם כוסות פלסטיק וסיפורים על עתודה. בעיר הזו, בין הגרפיטי והפחים והברים והפיח והעשן וטפטוף המזגנים – כאן היא באמת תוכל לפרוח. היא תוכל להתלכלך בחיים, להסתבך בהם, להתפלש בתוכם, ולא רק להביט כצופה מהצד. היא תפגוש יצורים אבודים כמוה, שיקחו אותה למקומות בלתי רגילים ויגלו לה אותה האמיתית, הנפלאה, שהייתה שם כל הזמן הזה ורק חיכתה שיסירו ממנה את הקליפה המגושמת.
"אהלן אימא של יעל. אורן", אמר המג"ד במבט שזוף ותכול וחיוך חלקלק, חיוך של בני־טייסים, כזה שיעלי הכירה היטב משכונת ילדותה וידעה שאסור להישיר אליו מבט זמן רב מדי אם לא רוצים לקפוא. "גיא", הוסיף הסמג"ד, ושניהם נבלעו בחדרו של אורן, רוקמים תוכניות באשר לעתידה של הדירה וסוגרים אחריהם את הדלת.
"אימא, אני אהיה בסדר", יעלי אחזה בכתפה. "תודה על הכול, באמת. את יכולה ללכת עכשיו".