השארתי לך מפתח

78.00

על הספר:

שיחת טלפון תמימה משבשת את שגרת חייה של ז'אן, כשבצד השני של הקו אישה זרה מתקשרת לשאול לשלומה של אהובתה הישנה. ז'אן, המבינה שמדובר בטעות במספר, מוצאת עצמה נענית לפיתוי, ומשקרת.

מה שמתחיל כהתחזות פשוטה יוצא מכלל שליטה והופך לרשת סבוכה של שקרים, כשהקשר בין שתי הנשים צומח ומתפתח, וז'אן מתחילה לאבד את זהותה הנטמעת בזהות החדשה שבדתה.

״השארתי לך מפתח״ הוא סיפור אהבה מותח ונועז המציע מבט רענן על אהבה בין נשים, מבט מלא וכן, חופשי ממאבקים ומתכתיבים חברתיים. בכתיבה מינימליסטית ייחודית מצליחה אפריל ביטון לגעת בשאלות של זהות, בדידות ואהבה אפלטונית ורומנטית.

אפריל ביטון היא תסריטאית וסופרת ישראלית המתגוררת בתל־אביב. עוסקת שנים רבות בתחומי הכתיבה, העריכה, העיתונות והקולנוע. ״השארתי לך מפתח״ הוא ספרה הראשון.

שנת הוצאה: 2025

עמודים: 268

קטגוריה: פרוזה

מתוך הספר:

אזעקה הטיחה את ליבי אל חזי. טיל נורה מעזה לכיוון תל־אביב. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. קול פעימות הלב שלי פרץ לחלל החדר החשוך כמו סוסי מרוץ עם יריית הפתיחה. רק לפני שעה הצלחתי סוף־סוף להירדם ולשקוע לתוך שינה עמוקה, שנגדעה כמו באבחת חרב. גופי הגיב בבהלה למעבר החד מחלימה לערות, כמעט ללא קשר לאיום הטיל.
השכמה שאינה טבעית תמיד גורמת לי להתעורר בחרדה קלה. נדרש לי זמן־מה להסדיר את נשימותיי ופעימות ליבי, ולהסתגל לשגרת החיים שמחוץ לעולם השינה. לכן תמיד בחרתי בעבודות שלא דורשות מחויבות להשכמה מוקדמת. כפי שלא הייתה לי שליטה מלאה על השעה שבה אירדם, כך לא יכולתי להתחייב על השעה שבה אתעורר. יקיצה טבעית! זו ההמלצה שלי לאנושות.
בדירתי, שבה לכל מטר מרובע היה שימוש חיוני, לא היה חדר מוגן. הבניין הישן שבו גרתי, במרכז תל־אביב, היה מרוחק מהמקלט, כך שממילא לא הייתי מספיקה להתלבש ולהגיע אליו.
שלפתי גופייה ותחתונים מהארון, לבשתי אותם והדלקתי טלוויזיה. מזגתי לעצמי כוסית ויסקי והטבעתי בה שתי קוביות קרח. שלוש לפנות בוקר זה עדיין לילה, הצדקתי את צריכת האלכוהול.
נשמע פיצוץ עז. הכוס החליקה מידי והתנפצה על הרצפה. זה היה קרוב, חשבתי. גם השקט הנפשי שאימצתי התנפץ, כמו כל שקר שאנחנו מספרים לעצמנו.
ניקיתי את שברי הזכוכית ואת הרצפה, מזגתי לעצמי כוס נוספת, הפעם ללא קרח, ושיקעתי את גופי, שהיה עכשיו ער לגמרי, על ספת הקטיפה הישנה. מתחתי את שתי רגליי על שולחן העץ הנמוך שעמד במרכז החלל שבין הספה והטלוויזיה ולגמתי מהוויסקי. נטלתי את שלט הטלוויזיה ודילגתי, בחוסר סבלנות, בין הערוצים השונים, כשאני מנסה ללקט מקסימום מידע. השדרנים והשדרניות בערוצי התקשורת השונים ניסו לגלות איפוק בדיווחים על הנפילה במרכז הארץ ומיהרו להרגיע בהכרזה שהיה זה ירי בודד ותועה, ולפי שעה אין דיווח על נפגעים, אולם ניכר היה שדין תל־אביב אינו כדין עוטף עזה.
לפני שהספקתי להרגיע את המתח שהצטבר בגופי, צלצל הטלפון הביתי והקפיץ אותי שוב. פיתחתי רתיעה מצלצולי טלפון. בני אדם כמעט שלא משוחחים בטלפון יותר. הם שולחים הודעות קצרות בוואטסאפ, כאילו חוששים שהשיחה תימשך מעבר לסבלנותם שהלכה והתקצרה. שיחות לטלפון הביתי נועדו בעיקר למכירות. או שמוכרים לנו או שמוכרים אותנו כפלח אוכלוסייה מטורגט למפרסמים. לכן הפסקתי לענות לטלפון הביתי. הקו שימש כאמצעי תקשורת במצבי חירום בלבד, שבהם הטלפון הסלולרי לא זמין או פעיל. השיחות בטלפון הביתי היו תמיד בשפה הרוסית או הערבית, והגיעו אליי בטעות. במקרה הגרוע יותר היו אלה שיחות טלפון מחרדים שהציעו לי שידוך. מניין להם שאני רווקה? ואם הם כבר יודעים שאני רווקה, מדוע אינם יודעים שאין לי עניין בגברים?
נזכרתי בימים שברוב הבתים הפרטיים עדיין לא היה טלפון. כשאימא רצתה לשאול לשלום אחותה, דודה שלי, עלינו על האוטובוס ונסענו כשעה. היה ברור שתמיד יהיה מי שיקבל את פנינו עם אוכל חם. מעולם לא נתקלנו בבית ריק, לכן לא הייתה בעיה בכך שלא הודענו מראש על בואנו.
הגעגוע לקול אנושי גרם לי לענות לטלפון שהמשיך לצלצל.
"הלו?" שיגרתי קריאה לתוך חריץ המיקרופון של המכשיר, "הלו?"
לאחר שקט קצר נשמע קול של אישה. "היי, מה שלומך? את בסדר? נפל טיל באזור שלך… דאגתי". זה היה קול שלא זיהיתי, אך הוא אכן נשמע מודאג. נחמד לדעת שיש מישהו שדואג. גל חום קצר חלף בחזי. זה בטח מהוויסקי, חשבתי.
"אני בסדר, כוס הוויסקי פחות… מי זו?"
"מה? סליחה, אני לא חושבת שהבנתי…" ענתה האישה בצד השני של הקו, מבולבלת.
נטלתי את השלט וכיביתי את מכשיר הטלוויזיה. החוט, שלא הספיק למרחק ההליכה שלי, הפיל את מכשיר הטלפון המגושם. מיהרתי להרים אותו.
"הכול בסדר? אני מצטערת… הפתעתי אותך", לחשה האישה שבצידו השני של הקו בקול רועד מעט.
"כן, כן, הטלפון נפל. אני לא רגילה לקבל שיחות בטלפון הביתי", עניתי במאמץ לשמור על קור־רוח. "עם מי אני מדברת?" הסקרנות שלי הלכה וגברה ככל ששמעתי את הקול הקטיפתי מהדהד בתוך ראשי.
"אני מצטערת", התנצלה האישה שוב, "התקשרתי לסלולרי שלך והוא לא היה מחובר, תיארתי לעצמי שהחלפת. ניסיתי בבית בתקווה שאת עדיין באותו בית". צחוק קל של מבוכה נשמע. "טוב, בהתחשב בעובדה שנפל טיל קרוב אלייך עכשיו, אז אולי לא הייתי צריכה לקוות שאת עדיין באותו הבית. זאת ענת… את בטח מופתעת. בצדק. אני מתארת לעצמי שלא ציפית לשיחה ממני אחרי כל־כך הרבה זמן".
לא הכרתי שום ענת, אבל הייתי זקוקה עכשיו לחברה אז המשכתי את השיחה. החלקתי את שארית הוויסקי לתוך גרוני.
"אה, היי, מה שלומך?" שאלתי את ענת שלא הכרתי ומזגתי לעצמי עוד כוס.
"אני בסדר, ואת… את עדיין גרה באותו מקום?" הקול היה חם, אמפתי, כמעט לוחש.
לא ידעתי על איזה מקום היא מדברת, אבל הצלחתי לחמוק מתשובה ישירה ועניתי בתעוזה או סתם טיפשות, "כן. את מכירה אותי, אני מתעצלת לארוז". אלא שהיא לא באמת מכירה אותי, התחרטתי מייד על המשפט שנפלט מפי.
ענת המהמה.
"שקלתי בזמן האחרון לעבור דירה מהבניין הישן שלי. חיפשתי בית פרטי קטן, בלי שכנים מעיקים מעליי ומתחתיי. אף פעם לא אהבתי שכנים", המשכתי, כאילו הפסקה ארוכה מדי עלולה לתת לה מספיק זמן למחשבה שתסגיר אותי.
מהצד השני נשמע שוב צחוק קל של מבוכה, כמו לחישת סוד, שהעביר צמרמורת קלה בראשי.
הצטרפתי אליה. לא מצאתי שום סיבה לצחוק שלנו פרט למבוכה שעולה כשאין מה לומר או כשאי אפשר עדיין להפוך את המחשבות למילים.
"לא זכרתי את זה. שלא אהבת אנשים, שכנים זאת אומרת…" נוצרה שתיקה קלה שלא ידעתי איך למלא אותה. "הקול שלך קצת השתנה, לא?" המשיכה ענת.
ניסיתי לזהות את הנימה שבקולה, האם זה חשד או תמיהה תמימה. "הייתי קצת חולה. התקררות", אלתרתי.
"חשבתי עלייך… כל השנים האלה". קולה היה ספוג באוויר חם ששטף אותי.
לרגע שכחתי שלא אליי התגעגעה ענת. אולם, למרות שידעתי שלא עליי חשבה, אימצתי את הדאגה שנשמעה בקולה כאילו דיברה עליי. בעיקר שמחתי שלא חשפה את ההתחזות שלי. חשתי הקלה. ויותר מכך, לא רציתי שהשיחה תסתיים. "אז התקשרת לבדוק שלא התביית עליי הטיל החמאסי", אמרתי תוך שיעול קל מזויף. ניסיתי להישמע צרודה מעט כדי להצדיק את ההתקררות שהמצאתי במטרה להסוות את קולי האמיתי.
"כן, לא… חשבתי עלייך עוד קודם. האמת היא שרציתי להתקשר, כנראה שלא הצלחתי לאזור את האומץ הנחוץ". השפה הגבוהה שבה דיברה נשמעה לי מוזרה, אך גם משעשעת.
"אני מפחידה?" שאלתי מחויכת.
"לפעמים… טוב, אולי מפחידה זה ביטוי קצת חזק מדי", מיהרה לעדן את הקביעה. שוב התלווה לקולה הצחוק הזה.
ראיתי איך הצחוק שלה מתגלגל במדרגות כמו כדור גומי בצבעים זרחניים. תהיתי מה היה בקולה של האישה המקרית הזו, בצד השני של הקו, שחדר לעורי כמו גשם לאדמה שרגביה נבקעו מיובש. במשך שתיקה ארוכה חשבתי מה כדאי לומר עכשיו. הייתי סקרנית לדעת מה היה בינה לבין האישה שאליה התקשרה. מי היא? מה היא בשבילה? אולי רק שכנעתי את עצמי שסקרנות היא הסיבה להתחזות שלי. רציתי לדעת "איך קוראים לי", אבל לא ידעתי איך לגרום לה לספק לי את המידע הזה. למזלי, היא קטעה את השתיקה.
"אני אשמח לפגוש אותך לקפה… אבל אני אבין אם זה לא מתאים לך".
בהלה והתרגשות בלבלו את גופי. "כן, גם אני", נפלטו המילים מפי שוב בלי לחשוב. הסוסים עזבו את האורווה, הכתה בי המחשבה.
מה בדיוק קרה עכשיו? חייכתי לעצמי והתיישבתי על הספה. נענעתי קלות את כוס הוויסקי שבידי והבטתי בעניין רב בגלים הקצרים של המשקה הזהוב שהחליקו באלגנטיות על דפנות כוס הזכוכית. גלגלתי בראשי את ההתרחשות האחרונה. האירועים פרצו מתוך מוחי והוקרנו מול עיניי כמו סצנה מסרט קולנוע בינוני. זכרתי כל מילה ופאוזה בשיחה, את הגוון של הקול, את האוויר הנמתח והנרפה לסירוגין בחדר. רק את הדמות בצד השני של הקו לא הצלחתי לראות. ומה אם היא מכוערת או זקנה או צעירה מדי או עם שריטה קשה? כל התיאורים שעלו בדמיוני לא תאמו את הקול המלטף שזרם אליי, אבל מי יודע. חשבתי על הימים שבהם החל הקול בראינוע, שאחר־כך הפך לקולנוע. שחקנים ושחקניות יפות עם קול מזעזע סונכרנו עם מדובבים בעלי קול נעים.

קראו עוד

נושאים:

אהבההתבגרותזוגיותישראליותנשיותספרות מקורפרוזה ממכרת

עוד ספרים שלנו...

הספרים שלנו

עקבו אחרנו/צרו קשר

לוגו צבעוני קתרזיס