המחיר המקורי היה: ₪78.00.₪60.00המחיר הנוכחי הוא: ₪60.00.
מני פידלסטון מחפש אבודים. לא סתם אבודים, אנשים שנגעו בתהום וחשו על בשרם את טעמה המר של התחתית. רק אבודים כאלה יוכלו לשחק בהצגה שכתב – המחזה הטוב ביותר בעולם. ההצגה תעלה בתיאטרון שהקים, בפאתי יישוב שכוח־אל שבנגב המערבי. ולמרות שרבים בורחים מהמרוץ העירוני לאנונימיות של המדבר, איש אינו יודע ממה בורח פידלסטון.
רות, צעירה שנמלטה מקהילה סגורה המחזיקה באמת האחת והיחידה, מנסה להבין אם החיים מחוץ לחומות עדיפים על הבטחות ריקות. גם היא בורחת – מהכאב, מהסכנה, מהגורל. אבל כשהגורל מוביל אותה לתיאטרון, היא מגלה שאולי דווקא אצל מני, הבמאי האגוצנטרי, היא יכולה למצוא את ייעודה.
אולם הכול מאיים להתפרק כשבלשית בריטית בשם אליזבת גורדון נוחתת בישראל בעקבות תיק רצח לא פתור, מבלי לדעת שדרכה תצטלב בזו של מני. אליזבת, שבאה לחפש תשובות – לא מוכנה לקבל שתיקה כתשובה. וככל שהיא מתקרבת אל ליבו של הסיפור, מתעוררות בתוכה שאלות קשות: מה באמת הקשר של מני לתיק הרצח? מה מוסתר בין שורות המחזה? והאם רצח יכול להיוולד על הבמה?
שלוש דמויות, שלושה קולות, שלושה מסלולים המובילים לנקודה אחת. שם, בלב המדבר, בין חזרות להצגות, בין מרדפי מכוניות לקרבות אקדחים, תתברר השאלה האמיתית – האם אפשר לברוח מהכאב או שהוא תמיד ימצא דרך לעלות על הבמה?
״דרושים אבודים״ הוא רומן מסעיר, מורכב וחד כתער, המטשטש את הגבול שבין אמת ובדיה, בין תיאטרון למציאות, בין אהבה לקנאה, בין בריחה לגאולה. זהו מותחן פסיכולוגי על אובדן זהות בעולם שבו האומנות היא לא מפלט – אלא שדה קרב.
זהו ספרו הראשון של אסף שוכרי כהן.
אליזבת'
לא היה לי הרבה. טקסט דהוי על דף מקומט ומוכתם בדם, זיכרון עיניה הירוקות של אחותי שהחל לאבד מצבעו כמו סרט פילם–נואר ישן, שֵׁם, זר, קצת משונה, של הרוצח, ותמונה אחת שקינגסלי הבריח לי מהתחנה רגע לפני שהתיק נסגר.
התרווחתי על המושב ובחנתי מקרוב את התמונה שבידי. עקבתי באצבעי אחר קו הלסת והסנטר, החיוך הכובש, השיער החום החלק, המוארך מעט, הפנים החלקים, הלחיים השקועות והעיניים המלאות ברוך. אמילי ודאי קנתה את הפוזה של האומן המיוסר עם המבט החולמני, אבל לא אני, אני כבר מזמן למדתי שלמפלצות המסוכנות ביותר יש עיניים טובות. היה לי חשוב לזכור כל פרט בפניו של הגבר הזה, שכן ברגע שאראה אותו, עליי לפעול במהירות. עברו כמה שנים מאז שהתמונה הזאת צולמה, אך שיננתי את תווי פניו כל–כך הרבה, שהיה לי ברור שאזהה אותו ברגע שאפגוש בו. הידקתי את חגורת הבטיחות לבקשת הדיילת בכריזה והמשכתי להביט בתמונה.
הינה אני, גם בורחת וגם רודפת, שתי תנועות מנוגדות שלפי החוק הראשון של ניוטון היו אמורות לגרום לי להישאר במקום. אבל לא נשארתי. טסתי לארץ זרה ומרוחקת בעקבות תמונה וחשד מבוסס היטב. אמילי בטח הייתה אומרת שירדתי מהפסים, שאני רודפת אחרי רוח רפאים. אבל תאכלי את הלב אמילי, את מתה, אז אני לא צריכה להקשיב להטפות שלך.
"בחור נאה". האישה המבוגרת שהתיישבה לידי קטעה את מחשבותיי. "את עומדת לפגוש אותו?"
לעזאזל, אני ממש מקווה שכן. האיש הזה הוא המפתח לכול, הסיבה שאני במטוס הארור הזה מלכתחילה. אני חולמת עליו כל לילה, מרגע שפתחתי את התיק שלו לראשונה. הנהנתי לעברה בנימוס וחזרתי לענייניי. אי אפשר לומר עליי שאני לא מנומסת, בבית שבו גדלתי זקרו את הזרת כששתו את התה.
"אני זוכרת את האהבה הראשונה שלי". היא רכנה לעברי והמרחק בינינו הצטמצם עוד יותר. לבושם שלה היה ריח שהזכיר לי מוטֵל מעופש שהייתי בו פעם במארב. "בחור שרמנטי. קרא לי ואקָה לוֹקָה כל היום וכל הלילה ואני שקעתי בעיניים שלו". היא התרחקה מעט ופשפשה בתיק שהיה מונח על ברכיה, מרפקה ננעץ בצלעותיי תוך כדי. "חכי, אני אראה לך".
גלגלתי עיניים. זרים. לא היה לי חשק או מצב רוח להתייחס למישהו שהקִרבה הכפויה והזמנית הזו בינינו גרמה לו להרגיש שאנחנו חברים בנפש, אבל חסרת הטקט שלצידי לא קראה את המחשבות שלי, לצערי, הוציאה מתיקה תמונה ודחפה אותה לעברי. בחור שמנמן עם שיער מדובלל וחיוך חסר שן הסתכל עליי מתוך התמונה המקומטת. לא הצלחתי לעצור את הגיחוך שנפלט מפי. הרגשתי את מבטה התוהה ומשכתי בכתפיי. "מצטערת", מלמלתי.
"בכל מקרה, נפרדנו כי רציתי להמשיך לטייל והוא רצה להיות כדורגלן, וגם בגלל שהוא היה בן–כלב שקרא לי פרה משוגעת, אבל את זה גיליתי מאוחר יותר כשקניתי מילון אנגלית–ספרדית בחנות מזכרות בקורדובה".
גיחכתי. בדומה לאישה שלוקה בשיתופיות–יתר, אהבה נכזבת לא זרה לי כלל. היא הבחינה בגיחוך שלי וניצלה אותו כדי להשיג עוד מידע. "ומה איתך? טסה לפגוש את אהובך בארץ זרה? רומנטי".
לא עניתי. נראה לי חסר טעם לספר לזרה מוחלטת שלא אפגוש שוב שכל הקשרים הרומנטיים נידונים לכישלון. אמילי לדוגמה, האמינה באמונה עיוורת באהבת אמת, בטח זה היה רומנטי בעיניה, הרגע שבו אהובה היקר חייך אליה ברגעיה האחרונים, שנייה לפני שירה בה.
המטוס רעד קצת ונורת חגורת הבטיחות נדלקה. הרהרתי בחוסר התועלת של החגורה במקרה של התרסקות. עד כמה חסרי משמעות אמצעי הבטיחות הקטנים שאנחנו מאמצים לעצמנו – בית, משפחה, אהבה – מול עוצמתה האדירה של הטרגדיה. נסחפתי, אבל לא יכולתי למנוע מעצמי את התענוג שבכאב. התמכרתי לאותה דקירה בחזה שהזכירה לי את מה שהיה ואבד.
נשכתי את שפתיי. חזרה למציאות, אין זמן לבזבז על העבר. העתיד שלי כאן לנגד עיניי, והוא נושא את דמותו של הגבר הזה, אם רק אצליח למצוא אותו. קצת אחרי שהמטוס התייצב, הדיילת שדחפה עגלה במעבר שאלה אם אני רוצה משהו, ואני הנדתי ראשי לשלילה. כאילו כוס קפה פושרת או בושם במחיר מופקע יכולים לענות על צרכיי. מה שבאמת הייתי צריכה זה לנחות ולהתחיל במצוד. הטרחנית שלידי התחילה לנחור, לשמחתי. הוצאתי מהתיק אוזניות, עט ודפדפת.
נתתי לקול של לֵמי קילמיסטר לצרוח באוזניי “The Chase is Better than the Catch”, ושרבטתי את פניו של הגבר מהתמונה. הקפתי אותם בעיגול ושלחתי ממנו קווים לכל הצדדים. בצד ימין רשמתי את כל מה שאני כבר יודעת: אזרח זר, חברות קרובה, היכרות מוקדמת. בצד שמאל את סימני השאלה: קנאה? פרידה? חוסר שפיות? ובקצה העליון את מה שהאינטואיציה גילתה לי: אהבה נכזבת, גאווה, חרטה. הבטתי ברישום ולעסתי את קצה העט. משהו חסר. שתי קרניים קטנות על ראשו. מושלם.
טלטול המטוס גרם לי להזדקף. הופתעתי שהגענו כל–כך מהר, בכלל לא שמתי לב שנרדמתי. מתברר שהמדינה הקטנה והמסוכסכת לא כזאת רחוקה. קיוויתי שהטיסה החלקה מעידה איכשהו על ההמשך, על כך שאצליח למצוא אותו בלי שום בעיה. ידעתי מה אני מתכוונת לעשות, ומה עומד לרשותי. לא הרבה, רק טקסט, זיכרון, שם ותמונה. אבל זה מספיק, חשבתי, ומולי צפה גופתה של אחותי, מוטלת על הרצפה הקרה בזירת הרצח. זה חייב להספיק.
