₪78.00
בניין באוהאוס תל־אביבי מתפורר, דרוך לכל תנודות הדיירים. מתח, ריב וצעקה עשויים לפוצץ בו צינור או לסדוק את קירותיו.
אירוע מוזר אוחז בארז ודגנית, הזוג הצעיר מהקומה השלישית, ומניע את השכנות – שולמית, נעמי וחבצלת, כל אחת מדור אחר ובעלת מוזרות אחרת – להירתם לעזרתם. שיתוף הפעולה רוקם בין השכנות קשר חדש החושף בהן תעצומות נפש שבכוחן אף להחזיק את קירות הבניין.
נולי עומר, שחקנית ואומנית רב־תחומית, מצליחה ליצוק מתחת לשכבות של ריאליזם קסום, של צבע ושל הומור כאבים, חרדות וגעגועים המתובלים באופטימיות לא זהירה ובשמחת חיים.
״מים רבים״ הוא ספרה השישי.
במשך חצי שנה, פעם בשבוע, היו נשמעות צעקות מדירה מספר תשע ברחוב ביאליק 16 בתל־אביב. כמו בלחיצת כפתור, דגנית לב, משוררת מעודנת שנראה כי נשלפה מציור של מודליאני, הייתה משמיעה קול שאגה מול ארז לב, האיש שאיתו באה בברית הנישואין. עם כל צרחה, הבניין עצמו – באוהאוס אצילי מט לנפול שאימת הפינוי־בינוי מרחפת מעליו – רעד מפחד שמא התקרה באחת הקומות תזדעזע מעוצמת הרעש ותיסדק או שצינור מים ייבהל ויתפוצץ. שתיקה מתוחה נדרכה בו.
בכל פעם כזאת, הדיירים בבניין ובבניינים הסמוכים שמעו בדיוק את אותן המילים עם אותן הפאוזות הקצרות שפרצו מפי המשוררת: "למה אתה לא עונה לי?" (ארבע שניות) "למה?" (חמש שניות) "למה אתה לא רוצה לשכב איתי? אני דוחה אותך?" (שש שניות) "למה?" (חמש שניות) "מה הסיבה? תגיד לי!"
עם הזמן הצעקות הפכו לאירוע חברתי שכונתי; השכנים יצאו שמחים וטובי לב למרפסת או לרחוב ושאגו במקהלה עם דגנית את המשפטים הפצועים.
בפעם הראשונה היא התקפלה מבושה לשמע המקהלה המלווה שלה, אבל התקף הזעם הגדול מנשוא ומשנוא השתולל מעל ההשפלה כמו הוריקן שאינו שועה לעצים ולבתים שהוא עוקר כשהוא מסתובב בתוך עצמו, בטירופו. כך היה גם בכל הפעמים שבאו לאחר מכן.
התרחיש האומלל התהווה בכל פעם בדיוק באותו האופן: דגנית הייתה מתיישבת זקופה בסלון, ובשקט רועד ומתוח שואלת את ארז למה הוא לא רוצה לשכב איתה. ארז לא היה עונה, ולא בגלל שיש לו בעיות שמיעה. לא, הוא פשוט העדיף להתעלם ממנה. במקום מבט ומלל, פעם אחר פעם הופיעו תנועות יום־יומיות מוחקות־דרמה: הוא היה לוקח את השלט ומדליק את הטלוויזיה, או שהיה נוטל את הנייד שלו, שולח ווטסאפ או מתקשר למישהו, או שהיה עוצם את עיניו במופע הירדמות וירטואוזי במהירותו. התעלמותו ממנה הפכה את דגנית, אישה נעימת הליכות בימים כתיקונם, לשֵדָה מופרעת ופראית. היא חשה שיש לה אות אָין על המצח.
אחרי עשרים וארבע פעמים שהשדה צרחה מתוך גרונה, נשמעה ברחוב גם צרחת אמבולנס. הצָעוּק איבד את ההכרה. מוחו החליט לתלוש את חוטי החשמל המחוברים לגופו. די, נמאס לו. יותר לא היה מעוניין להיות נוכח וער מול אשתו, ששאלה אותו את אותה השאלה שוב ושוב, שְׁאלה שלא היה מוכן לענות עליה בשום פנים ואופן. עדיף לך ללכת, אמר לו ליבו, ויפה שעה אחת קודם. היו שנים יפות, אחרי הצבא, כשכמו כולם הוא נסע לדרום אמריקה, עם דודי לוי, חבר הילדות שלו. פאצ'ה קוצ'ה, ברזיל, הם היו במקומות מדהימים, והוא זיין או לא זיין מספר ראוי של נשים – לפני דגנית, הוא לא מהבוגדניים – מה יש לדבר, היו זמנים טובים, גם כשהתחיל לעבוד עם אביו בעסק של הפאות הנוכריות לגברים. עכשיו זה בדיוק הזמן ללכת, כי בנוסף לכל השִיט עם דגנית, העסק מקרטע וצולל לחובות בגלל כל הפטנטים החדשים. היה טוב, מה רע? רע עם דגנית, שכל מה שמעניין אותה זה הדגדגנית שלה! די. פחות מתאים לו לפעום כאילו הכול רגיל. למען האמת, הוא התעייף מאוד. תנוח, לב של ארז לב. נוח על משכבך. דום, לב.
והוא אכן נדם לשלוש דקות, אך למגינת ליבו חזר לפעום כבר באמבולנס, אחרי פעולת החייאה. בבית החולים, אחרי בדיקת אק"ג התברר שחדרי ליבו פרפרו, וכיוון שלא מצאו את הסיבה לאירוע, ועוד בגופו של גבר בריא בן שלושים ושלוש, השתילו לו דפיברילטור בחזה, ליתר ביטחון. כשהתעורר הופתע לגלות שללא ידיעתו, הסכמתו או הזמנתו, התנחל בגופו לפרק זמן בלתי מוגבל מכשיר זר. הוא גם גילה שיהיה עליו לעבור בדיקות לחץ דם ואק"ג כל ארבעה שבועות ושיוצמד לו צמיד אלקטרוני המנטר את הדופק. לבסוף, ד"ר עמי קלדרון, הרופא המטפל, המטיר עליו בנחת מקוממת הוראות לדיאטת חיים חדשה, אבל קלה יחסית, לטענתו. הוא הוסיף ואמר, הדוקטור, בחיוך מרגיז, שאם ארז יגיע למקום שבכניסה אליו יש מאבטחים ומכונת שיקוף, שלא יפעילו אותה חס וחלילה, בגלל הלב של מיסטר לב. אימו, ורדה לב, אישה עגולה, נמרצת ופרקטית, שפחדה פחד מוות מהמוות, שאלה את בנה אם ראה משהו כשהיה במצב של, נו…
"מוות!" צחקק ארז בהנאה משונה.
אימו הייתה סקרנית מאוד לדעת אם הוא ראה אור בקצה המנהרה, אם חיכו לו ישויות אוהבות, אם ריחף מעל מיטתו וראה את גופו שלו שוכב שם חסר אונים ואת הרופאים סביבו מטפלים בו. ארז, שזכר אך ורק חושך, הפליג בסיפורי מיסטיקה שגורים וקסומים כדי לשמח את אימו: "כן, אימא, ראיתי אור יפה, מרהיב… כן, אור מדהים, בקצה מנהרה". הוא גם ציין את שמותיהם של הוריה של אימו. הם חיכו לו, אוהבים ומחייכים, אבל אז שמע בת־קול. "זמנך טרם הגיע, ארז".
״מי, מי אמר לך את זה?״ נדרכה אימו, והוא ענה שאין לו מושג, אבל חש שנמשך חזרה לחיים. אביו, נפתלי, ישב על כיסא בצד החדר ושתק.
מדגנית, שישבה חיוורת מאשמה וחרדה ליד מיטתו, ארז בחר להמשיך להתעלם. היא מצידה התעלמה מסימני השאלה במבטי האחיות כשהתלחששו ביניהן רכילות במסווה דאגה. ד"ר קלדרון עדכן אותה במצבו של החולה ונתן הנחיות לשיקום: אם יעדיפו, אחות ופיזיותרפיסט יוכלו להגיע אליהם הביתה, אבל הוא? אם תשאלי אותו? הוא ממליץ על המכון לשיקום לב כי שם יש צוות שלם: קרדיולוג, פסיכולוג, אחות, עובד סוציאלי, כל מה שצריך.
"יש לך ולבעלך מזל גדול". הוא חייך והיטה את ראשו לאחור בשביעות רצון עצמית. "תחליטו מה שמתאים לכם".
כשארז התאושש, התנחל אצלו הלך רוח חדש, מין שילוב של מרירות ובדיחות הדעת. כשהאחות אלינה שאלה אותו, "מה שלומנו היום?" הוא ענה לה ששלומו יוצא מן הכלל וששלומה לא יוצא משום כלל. אלינה לא התרשמה במיוחד מהשנינות של הפציינט, רק נתנה בו מבט סובייטי קצרצר ומדדה לו לחץ דם. בשעת ביקור רופאים, ד"ר קלדרון שיתף את המתמחים הצעירים שארז, גילוי נאות, הוא שכן של אשתו לשעבר, עבר אירוע לבבי של פרפור חדרים. "היה דום לב, הצלנו אותו, השתלנו לו דפיברילטור והוא כמו חדש".
"כמו חדש", ארז הדגיש את צמד המילים וצחקק כשהדוקטור סיים את הרצאתו. הוא הזכיר לו את דונלד דק, הדוקטור, רק זחוח ושמנמן.
כשארז חזר הביתה הוא אמר לפיזיותרפיסט ולכל מי ששאל שהוא לא זוכר כלום. גם לא מה שקרה לפני. דגנית פרפרה סביבו, הלכה על ביצים, זגזגה בין זכוכיות, תמרנה בין גחלים לוחשות וחשה שנוכחותה, עצם היותה, היא כמו עץ דולק בשדה קוצים.
