מיס טיילור

פרק 1
אור
בגיהינום כלשהו, כאן על פני אדמות
היום

האמת היא שכבר נמאס לי. שנת חופש אחרי הסטאז' לקחתי לעצמי. מה חשבתי? איפה הייתי בדיוק כשהמחשבה על כל החרא הזה עלתה אצלי במוח? מטומטמת. רופאה, אבל מטומטמת. שני בתי חולים גדולים רצו אותי. שני מנהלי מחלקות אמרו "רק תבואי, ניתן לך הכול". שפיגל אפילו היה מוכן לתת לי לבורנטית משלי בעין כרם ואמר, "לכי, תעשי .Ph.D", מה חשבתי לעצמי, לעזאזל?
החום. הפאקינג חום. ומה עם שדים? ומילא אם אלה היו השדים שלי. אבל לא. אלה השדים שלה. כל הדברים שהיא אף פעם לא מדברת עליהם, ואני יודעת רק משמועות ורסיסי מידע. נמאס לי מהשדים שלה. אני רוצה שדים משלי, לשם שינוי. מה עוזרות כל ההזיות שיש לי מהאמפטמינים הארורים האלה, כל הוויואנס הזה שכולם אוכלים כאן על ימין ועל שמאל רק כדי לשרוד, אם אין לי שדים משלי?
אני רוצה הביתה, ורק שלא תהיה שם. אם רק היה אפשר שלא תהיה שם. אבל אי אפשר. אי אפשר שהיא לא תהיה שם, עשרים וארבע שעות ביממה, כל השבוע, כל החודש וכל הזמן. אפילו כשהיא לא שם – היא שם.
לזכותה ייאמר שהיא שאלה אותי. "מה יש לך לחפש שם? את מבינה מה זה המקומות האלה?" הזהירה מראש. "את מבינה שאין שם תיירים, נכון? לא קיימים בכלל. גם לא בערים הגדולות. בבירה שם זה רק סוחרי נשק ודיפלומטים, וארגוני סיוע. ואז עוד סוחרי נשק. ואין שם אף אחד שיעזור לך. לא שגרירות, לא נציגות. כלום. למי תלכי? לצלב האדום? בהצלחה שיהיה לך".
"תירגעי, מה יש לך? תפסיקי לרעוד. אני מבינה", אמרתי לה, "תרדי מזה. אני נוסעת".
"את תמותי שם. יורים שם ברחובות. הצבא פושט בלילה על בתים של אנשים. סתם. אונסים שם נשים, אבל גם גברים. חוטפים ילדים. יש שם עבדוּת. מוכרים נשים צעירות לעבדות, שתדעי. מין ולא רק מין. עבדות ממש. יראו אותך, ככה, כמו שאת, עם התלתלים השחורים היפים שלך והגוף הזה והעיניים האלה – מה את מסתכלת עליי ככה? יראו אותך וייקחו אותך בשביל איזה צ'יף או הרמון של מישהו".
"זה שלוש וחצי שעות טיסה מכאן", אמרתי לה.
"סתומה אחת", היא עיקמה את האף והוציאה את החצי לשון־שאט־נפש שלה, עם הראש חצי לאחור, כאילו הו, מאיפה באת את? "זה לא. ובכלל מה זה קשור הזמן טיסה, סודאן זה לא קרוב? יהיה לך מזל אם תצליחי למצוא שם מלון או מקום שיש בו מזגן בתקופה הזאת. אפילו בבירה. ושלא תעזי לצלם אף אחד, את שומעת? שלא יחשדו בך שאת מתעדת משהו או מישהו. אין לי כבר את הקשרים שהיו לי. בשום מקום. תזכרי, יש מקומות שבהם צילום זה מעצר".
"אז לא לנסוע, זה מה שאת אומרת?"
"כאילו תעשי מה שאני אומרת".
ויש גם את רומי. רומי שלא הפסיקה לנגן לי על המצפון. "למה את בורחת? אור, אל תשאירי אותי לבד איתה". ילדה קטנה. שתתבגר כבר. שתתגבר. זאת אימא שלך, קיבינימט. יותר אימא שלך משהיא אימא שלי, אם את לא יודעת. בכיינית בת שמונה־עשרה. גם כן, רומי, תמצאי לך שדים משלך להתמודד איתם. את לא צריכה לקחת על עצמך את כל מה שהיא כל החיים שלה סוחבת איתה.
"שנת חופש", עאלק. חה! שנת חופש לוקחים בהודו. באשראם, לא במחנה פליטים. אני פחות או יותר המערבית האחרונה שנשארה בגיהינום הזה וחלאס, אני לא רוצה לשחק יותר את הגיבורה. אני רוצה הביתה. האבק, החום. למה לא מנהלים מלחמות בחורף? למה אי אפשר מלחמות במקומות שפויים, כמו גרמניה או הולנד. איפה שיש מוזיאונים. קצת קדושים מעונים בכנסיות לא היו מזיקים לי עכשיו. אני מוכנה לעבור טבילה אם צריך. מה לא הייתי נותנת בשביל שוט וודקה. נקייה. שתחטא אותי מלמעלה למטה.
והאבק הזה. למה אי אפשר קצת בוץ? אינעל העולם. הזבובים הארורים האלה שמביאים כל מיני מחלות מהשד יודע איפה. אפילו אחרי שנה, אני עדיין לא רוצה לדעת מאיפה הם מגיעים, אבל אני כן יודעת.
והמים. זה שאין מים זורמים נקיים. לא שציפיתי. הזהירו אותי. אמרו לי את זה מייד, אפילו זוג ה"לוחמים" שהעבירו אותי לכאן, שקיבלו אותי בשדה התעופה, מצוידים באפוד קרמי וחמושים בנשק אוטומטי, אפילו הם אמרו לי, "אנחנו לא שותים את המים". והם מקומיים.
בא לי להקיא כל פעם שאני זורקת כדור יוד לאחד הבקבוקים שלי. ביום שאלה ייגמרו לי, אני עפה מפה. שאלוהים יעזור לי רק ולא אחטוף משהו עד אז.
מחשבות לחוד ומציאות לחוד. אני לוקחת הרבה אוויר עכשיו, לפני שאני נכנסת לאוהל שמולי. היום מוקדם בבוקר בא אלינו אחד המקומיים של Médecins Sans Frontières וסיפר שיש באוהל הזה יולדת צעירה והתחנן ממש שמישהו מאיתנו יבוא. שני הקולגות האחרונים שלי בגיהינום הזה, אחד מהם טרי הרבה יותר ממני, רק הסתכלו עליו כאילו הוא נפל מהירח, עלו על משאית עם כל הציוד ועשו "ויברח". הוותיק עוד לחץ לו את היד ואמר לו "בון שאנס, מון אמי".
במקום לנסות באנגלית כשהם לא דוברים, למקומיים אני פונה בעברית כשאני רוצה שיבינו אותי; עובר הכי טוב. "אני לבד. תראה אותי, אני מוצפת", אמרתי לו, ולא, לא התכוונתי רק רגשית, אלא פיזית, בעבודה. אין לי זמן. אחרי שהשניים ההם ברחו, אין פה אף אחד אחר עם ידע של רופא, אפילו לא רופא צעיר. ולגבי השאר, ראיתי כבר סנדלרים שמכניסים עירויים יותר טוב מהצוות שעוד נשאר. "תביא אותה לכאן. אני לא יכולה לבוא עכשיו. אם בכלל, ייקח זמן". ואז, בסוף, "!Ask a local woman to help"
אז הוא שמע אותי, האזין ונראה שאפילו הקשיב והבין, אבל פשוט התיישב מחוץ לאוהל שלי. באנגלית רצוצה הוא אמר שכל הנשים עזבו שם חוץ מאחת – אשתו – והיא שם, והוא לא יזוז מהאוהל שלי עד שלא אבוא איתו.
"מה אתה בוכה לי עכשיו?" שאלתי אותו, "אתה נשבר?" בתגובה הוא רק אמר, "?English" ואני נשארתי עם המבט שלו, ודמעות מעורבות באבק על הלחיים.
לא הבנתי מה בדיוק הסיפור שלו, אבל מה זה חשוב? למי זה חשוב? במקום הזה לכל אחד יש סיפור, לכל אחד יש מישהו שמת לו בידיים או במקום אחר, או שניים שהלכו או משפחה שלמה. והסיפורים נערמים, כמו הגופות שנקברות בשוליים, משם מגיעים הזבובים. זבובי מוות. כמו בשואה בטח. כמו בסיפורים ששמעתי ממי שהיו בדארפור או בסומליה, והוציאו בכל הזדמנות, מכל בר או בית זונות; עוד ועוד גוויות. זה כבר לא בגדר של "יכול להיות שהוא נשבר", אלא שנמאס לו, כמו שלי נמאס.
עכשיו זאת אינרציה. קדימה, הלאה, נעבור לגופה הבאה, בין אם היא בחיים ובין אם לא.