₪87.00
קורא תמים יראה ב״חלאות יקרות לליבנו״ אסופה של סיפורי בדידות עירוניים על דמויות שוליים בחברה הישראלית. אבל הסתפקות בכך תחמיץ את המארג הלשוני הסמיך והבארוקי של ריטה קוגן, המטפלת בחומרים המציאותיים ביותר במבט משתהה של משוררת ומתרגמת.
שלוש הנובלות שבספר מציבות במרכזן דמויות המוגדרות דרך חריגותן: סיגלית, סטודנטית בטכניון, הנאבקת בדימוי גופהּ אגב האתגר האקדמי; יבגני, מהנדס המשליך את תסכוליו הקיומיים על דפי ספרות צרפתית פרובוקטיבית; ועדי, אומנית קרמיקה כושלת, הפועלת בשולי הזוהר של תעשיית האירועים. כולם "חלאות" במידה זו או אחרת – דמויות פגומות ומרהיבות, המבקשות להיגאל ולהתאהב בדרכן, גם אם דרך זו רצופה כישלונות.
המוטיב המניע את העלילה הוא המפגש המקרי, לעיתים עם אדם בשר ודם ולעיתים עם ספר. מפגש זה יוליד את הבקשה הצנועה של "האפשרות של אי" ואת החיפוש הנואש אחר אהבה אמיתית. דמותה של ויטה, חוט מקשר בין הנובלות, מעניקה ליצירה איכות של פריקוול וסיקוול גם יחד, ומטשטשת את הגבולות שבין העלילות השונות. השפה כאן היא מעשה מרכבה חושני ומלוטש, משחק ספרותי שבולל ומפרק ז'אנרים שונים, והעברית עצמה מתגלה כאלופת הגילוי והכיסוי.
ייחודו של הספר טמון במתן קול לאלו שחריגותם איננה בגדר "פרא אציל" ואנושיותם חשופה ויומיומית. הגיבורים של קוגן נטולים כוח ושררה, מתקיימים בשוליים הצרים של המרחב הישראלי, אך במילותיה מעניקה להם קוגן מקום למימוש כבודם וחירותם.
זהו ספרה השני בפרוזה של ריטה קוגן והוא מבסס את מעמדה כקול מקורי וחריף בסיפורת העברית העכשווית. כתיבתה הופכת את הכיעור והיבלות ליופי עוצר נשימה ומציעה התמודדות נוקבת עם המתח שבין הכמיהה לקשר לבין הבדידות המזהירה של ה״אני״ האוטונומי.
ימים משונים עברו על סיגלית אברבוך, ימים של פירוק חשוק שפתיים, ימים של טירוף נסתר מעין זרה, ובלילות הייתה מקיצה אחוזת בהלה, מזיעה בכבדוּת, אצבעותיה קפוצות לאגרוף מעוּצֶה ועפעפיה דבוקים מאיפור קרוש. דקות ארוכות הייתה שוכבת כך, סכורת עפעפיים, סופגת לתוכה את חשכת החדר, וכאשר סוף־סוף הייתה פוקחת את עיניה העכבריות ומסכינה עם העלטה ופושטת במאמץ את אצבעותיה הייתה מגלה אך את המצולה האפלה המנוחשת של התקרה הגבוהה, המתקלפת אי־שם ממעל.
דומייה הייתה שפוכה בכול, דממה עומדת וּשְׁרִירָה של אשמורת שנייה, ורק קול בתוך ראשה פנימה קָצב את ההתנשמויות המהירות של אחרית האורגזמה. ביעותיה נסבו תמיד על אותו ציר עלילה: חבורת בנים מהפקולטה – אלה שאת שמם לא ידעה ושהישירה לעברם מבט רק כאשר ביקשו לצלם את סיכומי ההרצאות שלה שתועדו לעילא בכתב יד מסודר ועגול – דלקו אחריה עירומים במבוך תת־קרקעי חצוב באבן. זכרותם, שבתחילת המרדף השתלשלה רפויה כגרבוני ניילון מחבל כביסה, הלכה והזדקרה וכמעט התפקעה, כמבקשת לפרוץ את כסות העור הממותח, ובשיאהּ נישאה כאבוקה משורגת־ורידים הנוגהת קלושות – לחה, חכלילית־סגלגלה.
שרירי הרודפים התכווצו ורפו, רגליהם נשלחו זו לפנים וזו לאחור, זיעתם קלחה ממצחיהם, הציפה את העיניים. הם דהרו בעקבותיה מוכנית, ללא הגה, כבסרט גרמני אילם, והיא נמלטה מפניהם כאותה נימפה פלונית, נמוכת קומה, עם שוקיים מעוקלות וכרסונת בְּלוטה וחיוורת. זרועותיה הונפו לצידי גופה כשתי אברות מרוסקות, ערערו את קצב ריצתה ואת שיווי משקלהּ. שדיה תססו ותפחו, זינקו עד סנטרה ונשמטו, וחוזר חלילה. היא האטה בסיבובים, מעדה בשלוליות מי תהום, והם סגרו עליה בחזית מאוחדת, בלתי ניתנת לעצירה.
סיגלית נסה – מרוגשת, מבוהלת ונאלמת – בשעה שמחוץ לתחום החלום, גניחות ייסורים נתמלטו מגרונה. סדין פרחוני ישן ששימש לה שמיכת קיץ נדחס בין ירכיה, ופיה נטף מֶתֶק רוק.
קץ החלום היה מבהיל כתמיד: יד ענקים נשלחה לעברה, משכה בערוותה כמעט כדי תלישה, ועמוד האש שחובר יחד מכל הפינים הלוהבים פילח את ערוותה. ושאג־פתאום נסחט מפי הנוגפים ומפי הקורבן – שאג־בעתה חייתי, שאינו עביר לשפת בני האדם.
היא שכבה במיטתה, בחדרהּ מוגף הדלת, ומיאנה לקום. זה לא כבר החלה מואסת בחדר הזה, באריחיו החומים, משוּברי השפתות, בתקרתו הגבוהה יתר על המידה הזרוּעה קורי עכביש ותלתלי טיח אפרפרים, בארון הקיר החורק החפוי פורמייקה צהבהבת. אך דמי השכירות היו נמוכים, המרחק מהטכניון היה סביר, התחבורה הציבורית הייתה נוחה והשכונה שקטה ומעושבת.
הבניין היה ישן מאוד ושמור דיו, סגנונו – בין־לאומי, ורוב דייריו – סטודנטים ומהגרים מבוגרים. סיגלית אהבה בניינים מעין אלו, מְעוֹנוֹת עם נשמה, עם ריחות של יושן מרובד, שהזכירו לה את דירת סבתה המנוחה. כל זה הניעהּ לשכור את החדר – השלישי בדירה המחולקת, המרווחת והמוזנחת ברובה. אומנם חדרהּ היה נטול מטבח של ממש ומחוסר מרפסת, ועל כן זול מן השניים האחרים, אך היו בו מקלחון ושירותים משופצים ורחבי מידות, "יחידת הורים חדשה מהניילונים", כדברי המתווכת, וחלון נהדר, יחידי ועצום, גודלו כמחצית הכותל, וכולו נתון במסגרת עץ לבנה ועם אדן רחב ואיתן, גן אדן של ממש. החלון השקיף אל גינונת אחורית, נטועה בקימוץ עצי לימון ושסק עתיקים מוכי כנימה וחשׂוכי השקיה. בלילות ראשית הקיץ ערכו בה חתולי החצר נשפי פרא, הפריחו יללות תינוקיות וצרחות עונג ואימה, ובבוקר המָחרת סחררו משבי הבריזה אניצי פרווה ססגוניים.
כאשר קמה לבסוף, לא שטפה פנים ולא צחצחה שיניים, אלא התיישבה ברפיון איברים על אדן החלון והחלה שולה מן הקרטון הממועך את פתותי הקורנפלקס קינמון העבשים וגרסה אותם ברעבתנות. אחר התרווחה מלוא עגבותיה על אדן החלון, לגופה אך כתונת פסים קצרה ממורטת ותחתונים. כרסה הלבנוּנית המכוסה פלומה אפרסקית דקה נשפכה מעל גומי התחתונים הרפוי ובהקה לעין השמש העצלה של הצָהריים. הכותונת הייתה ספוגה כולה בריחהּ החי, הרווי.
היא כילתה את שארית הקורנפלקס, ליקקה את כריות אצבעותיה הדביקות, פחסה את קופסת הקרטון ושמטה אותה מבעד לחלון. אחר־כך פנתה, בדאגה ובהתרגשות, לבחון את קצות האצבעות של יד ימינה. שתיים מהן – האמה והקמיצה – עוטרו יבלות ספוגיות, בשרניות, מעין גבשושיות בַּהֶרֶת מתבלטות ועגלגלות, שהיו נטועות עמוק בבסיס הציפורן.
כפעם בפעם הייתה מקפדת את היבלות בחודים של מספרֵי ציפורניים ואז מקלפת בדאבה את פיסות העור הנגוע, הדמי. לחתוך בהן ממש לא העזה כי יָראה מפני הכאב וקילוח הדם. אחר זמן מה הפצעים העלו גלד חרובי, מחורץ, שעל פי רוב קוּלף בטרם יבַש, וכאשר סוף־סוף יבַש ונשר שביבים־שביבים, מייד נתגלעו תחתיו ניצנים שקופים של הצטמחות מחודשת.
לפי שעה היו היבלות קטנות מדי, קרובות מדי לפני העור העדין והשקוף, וסיגלית רק מחצה אותן ביסודיות באצבעות היד השמאלית עד שנדמו כנבלעות תחתן.
היא מעולם לא ניגשה לרופא משפחה או לרופא עור ולא טרחה לברר בנוגע לתרופה לנגע החוזר – אולי מחמת הבושה, ואולי, על אף שאט הנפש, מפני שהתענגה בסתר ליבה על החבלה העצמית.
אחרי ששבעה מלהתעסק באצבעותיה עברה אל הבטן ואל הירכיים הפנימיות. לאט־לאט תחבה זוג אגודלים אל תוך הבשר הנימוח, המשתפל, לחצה והרפתה, לחצה והרפתה. שקעים אדמדמים הפציעו על העור הלבן ונתבהרו־נתעגלו שנית. ירכי היוגורט הדשנות שלה נלחצו זו כנגד זו. שתי שערות ארוכות, ערמוניות, בצבצו־התפתלו מפתח התחתונים השמאלי. קרני השמש הלוהטות החליקו את מפשעתה הכאובה, וחמימות כתומה נהדרת נמזגה בין שפתי הפות המשופשפות. היא הרפתה. נמנום צָהריים פשה בה ושמט את עפעפיה.
השעות זלגו, השמש העריבה, והעיר שבחלון הלכה ונמוגה באובך הזהוב שעלה מן הים. סיגלית הקיצה, התמתחה כחתול והחליטה שהגיע הזמן להתחיל להתכונן למבוא לשפת סי. היא פשטה את הכותונת, הפשילה את התחתונים המלוכלכים, לבשה זוג נקי, שלפה מארון הפורמייקה הקטן שמלת כתפיות ביתית נעימה, נשמטה על כיסא המחשב הישן בקוע הריפוד ורכנה אל שולחן הכתיבה המתנדנד. על השולחן חיכו לה הקלסר השמן עם ההרצאות, הקלסר הדק עם התרגולים וחוברת כחולה עם אוסף מבחנים משנים עברו. הכול נעטף שקט צמיגי – אחר צָהריים מאוחרים, שבת קיצית, שכונת הדר – ורק דפי הדפדפת, הגדושים עד זרא, התעלעלו מנגד, ועיני סיגלית רפרפו מעל הכתובים – לקויות הבנה, מתאוות להיעצם.
