₪55.00
ספר זה מאגד שניים מסיפוריו המרתקים של הווארד פיליפס לאבקרפט, ״המודל של פיקמן״ ו״המוזיקה של אריך זאן״.
סיפורים אלה מעבירים את הקוראים והקוראות אל עולם שבו גבולות המציאות והטירוף מיטשטשים. שני הסיפורים מתמקדים ביכולתה המבעיתה של האומנות לחשוף אמיתות אסורות, אך כל אחד מהם מציג חזון ייחודי ומפחיד של הבלתי נודע.
ב״מודל של פיקמן״, שפורסם בשנת 1927 בכתב העת "סיפורים משונים", יצירותיו המציאותיות מדי של אומן דגול חושפות את הרוע המבעית המסתתר בצללי בוסטון העתיקה.
ב״מוזיקה של אריך זאן״, שפורסם בשנת 1922 בכתב העת "החובבן הלאומי", מתגלה הרובד האפל והחבוי של אירופה שבין מלחמות העולם דרך נגינתו המהפנטת של מוזיקאי גרמני משונה המתגורר בעליית גג מוזנחת בצרפת.
מתוך התבוננות בעצמו כאומן, לאבקרפט שוזר את ההתפעלות מהיצירה עם האימה החבויה בה, האימה מהפוטנציאל הבלתי נשלט ומהאמת הבלתי נתפסת אשר טמונים בה.
אין צורך להחשיב אותי למשוגע, אליוט, לאחרים יש אמונות טפלות מוזרות יותר. למה אתה לא צוחק על סבא של אוליבר, שלא מוכן לנסוע ברכב? אם לא מוצאת חן בעיניי הרכבת התחתית הארורה, זה עניין שלי, והגענו לכאן מהר יותר במונית. היינו צריכים לטפס עד לרחוב פארק, לוּ היינו נוסעים ברכבת התחתית.
אני יודע שאני מתוח יותר משהייתי כשראית אותי בשנה שעברה, אבל אין צורך לעשות מזה עניין. אלוהים יודע שיש לי סיבה טובה, ואני חושב שיש לי מזל שאני בכלל שפוי. בשביל מה החקירה? פעם לא היית סקרן כל–כך.
טוב, אם אתה מוכרח לשמוע, אני לא רואה סיבה שלא לספר. אולי אתה באמת צריך לשמוע את זה, הרי כתבת לי שוב ושוב כמו הורה מודאג כששמעת שהתחלתי להבריז ממועדון האומנות וניתקתי קשר עם פּיקמן. עכשיו כשהוא נעלם, אני מבקר מדי פעם במועדון, אבל העצבים שלי כבר לא מה שהם היו פעם.
לא, אני לא יודע מה קרה לפיקמן, ולא בא לי לנחש. אולי הבנת שהיה לי איזה מידע סודי שבגללו התרחקתי מפיקמן, וזו הסיבה שאני לא רוצה לנחש לאן הוא נעלם. תן לשוטרים לגלות כל מה שהם יכולים. הם לא יגלו הרבה בהתחשב בזה שהם עדיין לא מצאו את הדירה הישנה בנורת' אנד שהוא שכר על שם פּיטרס. אני לא בטוח שאצליח למצוא אותה שוב בעצמי, לא שאי פעם אנסה, אפילו באור יום! כן, אני יודע, או יותר נכון, לצערי אני יודע, בשביל מה היא הייתה נחוצה לו. אני מגיע לזה. ואני חושב שתבין לפני שאסיים לדבר, למה אני לא מספר הכול למשטרה. הם יבקשו ממני להוביל אותם לשם, אבל אני לא מסוגל לחזור לשם גם אם הייתי יודע את הדרך. היה שם משהו, ועכשיו אני לא יכול יותר לנסוע ברכבת התחתית או (ואתה יכול לצחוק גם על זה) לרדת למרתף.
אני רוצה לחשוב שידעת שלא ניתקתי קשר עם פיקמן מאותן סיבות מטופשות שהנחו אנשים כמו ד"ר ריד או ג'ו מִינוֹ או בּוֹסְוְוֹרְת', זקנות טרחניות שכמוהם. אומנות מורבידית לא מזעזעת אותי, וכשאדם הוא גאון, כמו פיקמן, זהו כבוד להכיר אותו, לא משנה לאיזה כיוון יצירתו מתפתחת. בבוסטון מעולם לא גר צייר דגול יותר מריצ'רד אַפְּטוֹן פיקמן. אמרתי את זה אז, ואני אומר את זה עכשיו, ולא שיניתי את דעתי אפילו קצת כשהוא חשף את "הגּוּל הניזון". זה, כמו שאתה זוכר, היה הרגע שבו מינו התרחק ממנו.
אתה יודע, נדרש כישרון יצירתי עמוק, וגם הבנה עמוקה, של מסתורי הטבע בשביל ליצור יצירות כמו אלה של פיקמן. כל פרילנסר שמעצב כריכות לכתבי עת יכול להשפריץ צבע לכל כיוון ולקרוא לזה "סיוט" או "שבת מכשפות" או "דיוקן של השטן", אבל רק צייר דגול יכול לגרום לדבר כזה להפחיד באמת או להזכיר את המציאות. הסיבה היא שרק אומן אמיתי מכיר את האנטומיה הממשית של המבעית או את הפיזיולוגיה של הפחד, את הפרופורציות והקווים המדויקים שיפעילו אינסטינקטים חבויים או זיכרונות תורשתיים של פחד, ואת ניגודי הצבעים והתאורה הנכונים שיעוררו את תחושת המוזרות השוכנת בנו. אני לא צריך להסביר לך למה ציור של פוּסֶלִי באמת מעביר צמרמורת בזמן שהציור בעמוד השער של סיפור רוחות זול רק גורם לנו לצחוק. יש משהו שהחבר'ה האלה תופסים, משהו מעבר לחיים, שהם מסוגלים לגרום גם לנו לתפוס לרגע. לדּוֹרֶה היה את זה. לסִים יש את זה. לאַנְגָרוֹלָה משיקגו יש את זה. ולפיקמן היה את זה כמו שלא היה לאף אחד לפניו ואני מקווה, כמו שלא יהיה לאף אחד שוב.
אל תשאל אותי מה בדיוק הם רואים. אתה יודע, באומנות רגילה, יש הבדל עצום בין הדברים החיים, הנושמים, שצוירו מהטבע או ממודלים, לבין השטויות המלאכותיות שהציירים המסחריים הפשוטים מעיפים בכמויות מהסטודיו הריק שלהם. טוב, אני מוכרח לציין שלאומן המשונה באמת יש חזון המייצר מודלים או מזמן סצנות שלמות מעולם הרפאים שהוא חי בו. בכל מקרה, הוא מצליח לייצר תוצאות שונות מסיוטיו של המתחזה כמעט באותו האופן שבו תוצאותיו של צייר המצייר מהחיים שונות משרבוטיו של צייר קומיקס הלמד בהתכתבות. אם הייתי רואה את מה שפיקמן ראה… לא! הינה, בוא נשתה לפני שנצלול עמוק יותר. הא! לא הייתי בחיים אם הייתי רואה מה שראה האדם הזה, אם אכן הוא אדם!
