אותו נהר, אותו נער

אתמול התקשר אחי לספר לי שאימנו שברה את הירך. מיעטנו לשוחח בשנים האחרונות, אני והוא, אבל כשראיתי את שמו מבליח על צג הסלולרי שלי, עניתי מתוך הרגל. הוא הופתע. אולי ציפה שאתעלם ואספק לו עילה נוחה למשלוח הודעת טקסט. הוא מסר לי את פרטי בית החולים שבו היא מאושפזת. אמרתי שאשתדל לבוא, אף שלא הייתה לי כוונה כזאת. שמטתי את המכשיר מכף ידי שהחלה מתייזעת. אצבעותיי התכווצו והכריות עקצצו. התיישבתי ליד שולחן הכתיבה בדירתי. הוצאתי את קלמר כלי הכתיבה שלי מהמגירה ושלפתי עיפרון. אחזתי בו, לחסום בעד העווית שטיפסה באצבעות. משכתי גיליון נייר, שכבר היה משורבט עד כָּלֶה, והפכתי אותו, אל צידו הריק. ישבתי דומם, שעה, אולי שעתיים. המבט הספירי, המפציר, בעיניה של נוריאה חזן הבליח במוחי. סילקתי אותו. בהיתי בצחות הנייר, בבור המסויד. לבסוף הפרתי את ניקיון הדף בכמה קווים, להכעיס –

ישראלה.

למה לא, נקודת מוצא טובה. בפי הוריי נתכנתה הארוסה. אימי היא שהדביקה לה את הכינוי, ואבי החרה החזיק אחריה. לאחי הבכור די היה בצירוף קרש גיהוץ כשנזכרה בדבריו. אני עשיתי לי מנהג לגלגל כנגד ארבעתנו את ארבע הברות שמה בכל הזדמנות שנקרתה לי, הברה כנגד כל אחד מאיתנו, ארבע תנועות, תזזית גדולה מדי של האוויר בין כלי הקול, השפתיים, הגרון.

סערה חזויה הייתה לפרוץ ביום פגישתנו, ניחושים על ממדיה גדשו את מהדורות החדשות, אבל קשה לומר שאי פעם היו ערוכים לטלטלות האקלים במקומותינו. הייתי בחופשת שחרור מהצבא, בדרכי לעזור לאחי בחנות שלו. הוא הבטיח להעסיק אותי עד שאמצא עבודה מועדפת או איזשהו כיוון. כיוון, כיוון, ההורים שלי שיננו לי, אתה חייב לתפוס כיוון.

כמעט הגעתי ליעדי. כבר הייתי בתוככי המתחם שבו שכנה החנות של אחי, מגדלי משרדים בחיתוליהם, הדורי זכוכית, מטפסים באיטיות אל העתיד, שיכונים שהוסבו למסחר ועליבותם המטויחת בלטה עוד בגשם. צליפת אוויר אדירה עקרה ממני את המטרייה שלי. היא התגוללה בשלוליות, בבקעי האספלט שהתמלאו מים מסואבים, רוויי פיח ואבק צמיגים. אפילו בחורף הדחוס, הקרוע מהקשרו האקלימי, הזיעו כפות ידיי. לבסוף נעצרה המטרייה בתלולית בוץ. הניילון התכלכל שלה נמרט וזרועות האלומיניום שלה הזדקרו.

מיהרתי לתפוס מחסה תחת גגון. מולי, על רחבה מוגבהת, מרוצפת אבנים קטנות, דידה עורב. עורב יחיד, נוצותיו השחורות מתבהקות פרועות. לא איתרתי עורבים נוספים. עוברים ושבים שצעדו במהירות, בראשים מורכנים תחת מטריותיהם, הסתירו אותו מעיניי. הוא שב ונגלה, מקפץ, מנקר בחריצי האבנים.

בחורה צעירה הגיחה מעיקול הכביש לימיני, משב רוח עצום פגע בה, בלם את תנועתה, הרתיע אותה אחור. שתי ידיה אחזו בידית מטרייתה, אבל חופתה נהפכה עליה, מוטות המתכת המקומרים התקערו. הרוח הביאה איתה גם מטח גשם. היא עמדה שם מאובנת. הצבעתי עליה והתחלתי לצחוק. איני יודע בפני מי ולאיזה צורך, אולי בפני העורב, לבשר לו שהצטרפה למצוקתנו שותפה חדשה. ואולי סתם צחקתי. הצחוק פרץ ממני גס, עולץ, שאגתי באין שליטה.

ובעודה ניצבת משותקת, הוסיפו והרטיבו אותה מכוניות. בזדון התיזו, תמיד יש זדון במכוניות המאיצות קמעא בכניסתן לשלוליות. עד שאחת מהן, מסחרית מגושמת, שילחה בה נחשול. הצעירה השאירה אותי מתמכר לצחוקי, גידפה איזה גידוף והסתלקה.

רק בחנותו של אחי, כשחלצתי את נעליי ופשטתי את גרביי בחדר האחורי ותליתי לייבוש מעל תנור החימום, בא אליי להט ארשתה. מבעד הדקות שחלפו, האור הצמרירי, הוא בא. היא הסתכלה בי בזעם, בעלבון, בקדחת המבט, שתפסתי שאינה רגילה בה, שהיא רותחת כולה שלא כדרכה. ראיתי בהיקפצות השרירים שלה, בהידרכות שלה, היא דלקה אל ההֱיוֹת, ואני בצחוקי התמוגגתי.

חולשת הלב הייתה לי אז, בחדר האחורי, בחנות. ראיתי אותה עומדת חסרת אונים, במבול, עכברית ונחבאת, ואני צוחק לתלאותיה. ידעתי שמוטל עליי לפצות אותה. לא לפצות, לעזור לה להיות מי שנגלתה מבעד לאותו צחוק, עזה, קיימת.

במוצאי היום זכרתי את שמה, ישראלה. דרכינו יכולות היו להצטלב בכל רגע אחר, שלא הייתי נכון בו לקראתה, אלא שלא הייתי יודע לראות אותה כפי שראיתי. חיינו עד אותו בוקר השיקו. למדנו באותו בית הספר, שירתנו בבסיסים צבאיים באותו חלק מרוחק של המדינה. ייתכן שחלפו זה על פני זה בתחנה המרכזית, ייתכן שנסענו באותם אוטובוסים וכמה מושבים הפרידו בינינו, עיניה דילגו מעליי כשהבחינה בי, מבטי החליק מעליה כשמיהרתי לאנשהו. אבל אז, בפגישה החורפית, נאלצנו להיעצר.

כמה ימים לאחר היתקלותנו ניגשתי לעירייה להסדיר את תו החניה השנתי של אחי במתחם העסקי. כבר קיבל כמה דוחות. בתחילה חשב שדי לתחוב את דוח האתמול בין המגב לשמשה כדי להימנע מדוח היום, אבל הפקחים במתחם היו זריזים וערמומיים. הוא חרק שיניים והתנצח בטלפון, הם לא ישברו אותו, הוא משלם הון תועפות מיסים לעירייה, לממשלה, החנות בשכירותו שלוש שנים, הוא לא צריך לחדש מדי שנה את תו החניה. שכנעתי אותו שאפנה אני, עם מסמכיו וייפוי כוח.

כשבחנתי את השילוט למחלקה הנכונה, ראיתי את ישראלה מרחוק, הולכת במסדרון בראש מורכן. לא היה לי ספק שזו היא. נדמה לי שצלמה נטבע בתוכי, ואפילו בתוך קהל עצום לא אאבד אותה. איך לומר, הצלם אינו המראֶה, אלא המהות, ואלמלא היינו בעולם הגשמי, לא נזקקנו לסימנים גשמיים. איני יודע אם יש היגיון רב בקביעה. זו תחושתי. הלכתי אחריה, שמרתי על פער־מה בינינו, במהומה הכוללת של כוכים ומשרדונים. היא התיישבה באחת מעמדות השירות.

לקחתי מספר והמתנתי. בחנתי אותה מרחוק. עכשיו יכולתי לראות היטב את שערה החום ואת הפוני הישר, המשווה לה דמות של ילדה חיישנית, את תוויה המחודדים, כמו בובת חומר שהיוצר צבט בה חוטם בשארית כוחותיו, משך שפתיים וניקב באזמלו שני חורים לעיניים. צבען היה כחול עכור, כתמים של צבע בפשטות החמימה של הפנים. היא הידקה את הסריג החרדלי שלה, המכופתר, סביב גופה הצנום. ודאי רעדה מקור בגרמיות הכחושה שלה, אף שהחלל היה מוסק, מחניק. היא הזיזה טפסים ודפים מכאן לכאן, הזינה נתונים למחשב על שולחנה, בהיסוס, באצבע נוקשת אחת. לעיתים מזומנות עצרה ובהתה באוויר במבוכה או חיפשה ללכוד את מבטה של שכנתה לעמדה שכל דמותה אמרה מיומנות ונחרצות, בתנועותיה, אך גם בגופה הכבד, המשוקע בכיסא. הבחורה שלי זזה במושבה כה וכה בעצבנות.

ליבי יצא אליה. היא הייתה חסרת עור. מעודי לא חשתי בצורך להגן על מישהו. לי לא הייתה דרושה הגנה, גם לא גדלתי בין אנשים מגוננים. הוריי קבעו חוקים ומצוות שנועדו למנוע אסון, אבל לא מתוך דחף להגן, כי אם מתוך חשש מפני אשמה. אילו התרגש פֶּגע כלשהו עליי ועל אחי, הרי שהתריעו בפנינו מבעוד מועד, וידיהם נקיות. אחי נסוג ללעג, כל סכנה או איום ניגפו מלפני הלגלוג שלו, כל מכה וחבורה נפוגו לנוכח הבוז שלו. רק אצל ארמו נתקלתי ביֵצר הלא מוסבר הזה, לפרוש את חסותו על ילד שהאמין שעלול להינזק.