המחיר המקורי היה: ₪87.00.₪70.00המחיר הנוכחי הוא: ₪70.00.
איזה ממזר יוסי וקסמן הזה, איזה מין ממואר זה אם אי אפשר לדעת מה אמת ומה מומצא לחלוטין? ואם מומצא, מי המציא? האב הבדאי, נכה צה״ל שקיבל לידיו בית־קולנוע וניהל אותו בחוסר כישרון מובהק, או שמא יוסי, הסופר, הבדאי בן בדאי?
זהו ממואר, ואולי בעצם רומן, קשה לקבוע, על החלום הישראלי ושברו, על נרטיבים אישיים, משפחתיים ולאומיים, וקריסתם אל תוך עצמם. וכל זה בקולו הייחודי והמוכר של וקסמן, המביט לאחור אל חייו בנוסטלגיה מרירה, מרירות נוסטלגית בעצם, ובהומור חסר מעצורים.
״הישראלים״ הוא ספרו הארבעה־עשר של יוסי וקסמן, סופר, צייר ומעצב. נולד ביפו וגדל בירושלים, וחי היום עם בן זוגו בעין הוד. זוכה פרס היצירה לסופרים עבריים ע״ש לוי אשכול לשנת 2024 ופרס אקו״ם לשנת 2004. בשנת 2015 היה מועמד לפרס ספיר על ספרו ״תולדות האמנות״.
פרק ראשון | אוהבי השקרים
אבא שלי היה חתיכת גוזמאי נוראי. שקרן פתולוגי, בינינו. החיים וההמצאה התחלפו אצלו במהירות האור כמעט, עד שלא יכולת אלא להאמין לו. כלומר, להאמין לו כדי שלא תצא מדעתך, חס וחלילה. אימא למשל, נטרפה דעתה לפחות חמש פעמים ביום, וכשהשקרים של אבא יצאו לה מכל החורים הלכה והסתגרה באמבטיה ופתחה את הברז עד הסוף וצרחה איזה שיר חדש של מקהלת צדיקוב ששמעה ברדיו. ככה הייתה נרגעת מהכזבים של אבא, שלא פעם העמידו אותה במצבים בלתי הגיוניים ממש. ״המצבים הטרגיים שלי״, כפי שנהגה לקרוא להם במובלע, כדי שלא ירחמו עליה שכנים או בני משפחה, מגמגמת להם את סיפור חייו של אבא שערבבה בו בדיות שהמציאה בעצמה (הרי השקר יכול להיות מידבק, כידוע). ״הוא לא אשם שהוא ככה, זה מהמלחמה, זה מהיד שהלכה לו בשער מנדלבאום, זה מהמשפט־שדה שעשו לו בארגון, זה מהרצח שלא היה ולא נברא, זה מההשפלה הפומבית ההיא, עוד לפני קום המדינה, זה מהמכות שטוביה׳לה חטף מהסבא, שהיה רוצח ילדים בעצמו״.
•••
יפו, שנת 1959, בית החולים דג׳אני, שם נולדתי. משם הביאו אותי לדירה בקומה השנייה בבניין האבן המפואר, מול כיכר המזרקה בשדרות ירושלים. מתחתינו, בקומה הראשונה, גר יצחק שדה, ״הזקן״, המפקד הדגול והמייסד של הפלמ״ח, לא פחות – כך על פי הסיפורים של אבא, שבלבל את הזמנים ושכח שיצחק שדה מת ב־1952 – ומעלינו, בקומה השלישית, גרו הזמר אריס סאן והזמרת יפת התואר עליזה עזיקרי, שהיו אז זוג מפורסם מאוד בארץ. גם על שני אלה לא הייתי סגור ממש, ונראה שגם במקרה של סאן־עזיקרי הקדים אבא טוביה את המאוחר, אבל זה באמת כסף קטן יחסית לשקרים הגדולים שלו.
את דירת השלושה־חדרים חלקו הוריי – והסבתא לַנֶה האלמנה האומללה, שאף היא גרה אצלנו – עם עוד משפחה של עולים חדשים מפולניה, ניצולים מאושוויץ או משהו בסגנון: הגברת אירקָה, האדון אירקה, שהיה השפוט של אירקה, והבן הקטן שלהם שוֹפֶּן, ה"מחונן" בנגינה בפסנתר, לדעתם, רק לדעתם כמובן. ככה החליטו אז בממשלה: צנע. אם אין להם איפה לגור, שיצטופפו שתיים־שלוש משפחות בדירה אחת. גם אם אין מקום ממש לפסנתר הענק של שופן, מפלצת כנף חצי מתפרקת שהאדון אירקה רכש מייד כשעלו ארצה אצל ערבי חיפאי אחד שירד מנכסיו. זה היה פסנתר בכשטיין אמיתי, ככה סיפר לנו אבא, שהתגלגל לחיפה לפני מלחמת העולם השנייה, עוד לפני שכל הבכשטיינים ירדו מגדולתם, בגלל בעלת המפעל לפסנתרים הגרמנייה, פְרוֹילַיין הלנה בכשטיין, שהייתה מאוהבת בהיטלר. אז גם היטלר הצטופף איתנו בדירה, בסלון המשותף לשתי המשפחות, למורת רוחו רבת ההמצאה של אבא טוביה.
חוץ משני החדרים – אחד למשפחת אירקה ואחד למשפחת וקסמן – הסלון, המטבח והאמבטיה המשותפים, היה גם קיטון, מעין מרפסת סגורה, שם התגוררה הסבתא לנה האלמנה האומללה, מצטופפת בין הקירות על מיטת ילדים עתיקה שאבא הביא לה משכונת ג׳בּליה. מיטה שאבא מצא באיזה ארמון נטוש שאיש לא רצה לגור בו, בגלל רוחות ושדים שהשאירו אחריהם הדיירים המקוריים, שדים נקמנים, שפעם אחת, בחוצפתם, אף הפילו נברשת ברזל חלודה על ראשו של עולה חדש שבא לחפש לו כיסאות לפינת האוכל, ויצא עם ראש מרוטש. ככה סיפר אבא טוביה, שלא אחת בלבל שדים וצוענים עם דיירי העיר המקוריים, הערבים. את חצי הסלון שלנו תפס פסנתר הבכשטיין, שעליו פיזרה הגברת אירקה את הנדוניה שהביאה מאירופה – אוסף של חפצי נוי סדוקים ושבורים שהאדון אירקה קנה לה כשחיזר אחריה, שבורים כמו הלב השבור שלה: פסלונים וכדי פורצלן אה־לה־קאפּוֹ דֶה מוֹנטֶה, בקבוקי בושם מזכוכית כמו־מוּראנוֹ, דיוקנאות מיניאטוריים ממוסגרים, בהדפסה זולה, של הנסיכה סיסי ושל הליידי המילטון, שהגברת אירקה אימצה כאחיותיה ממש – ואף נהגה לשוחח איתן בבקרים, לפני שיצאה לעבודה באטליז בשדרות ירושלים – ועוד מזכרות מהעולם הישן. תפאורה נהדרת לזיופים של שופן הקטן, שחבט בפסנתר וזעזע את שאריותיה של אירופה המוצגות עליו באופן קבוע.
אבל למרות שהיינו עניים מרודים בחיי היום־יום, היינו עשירים מופלגים בחיי הרוח. למה? כי אבא עבד בבית קולנוע בשכונת גבעת עלייה (ג׳בּליה לשעבר), קולנוע גלרון. בית קולנוע מפואר בסגנון הוליוודי ממש: שנדלירים מעוצבים ומראות ענקיות ומסך קטיפה רקום שעליו התנוסס סמל המדינה ומה לא. קולנוע שניהלו באופן קולקטיבי – ובינינו, די חובבני – אבא ועוד תשעה נכי מלחמת השחרור כמוהו, נכים קשים שקיבלו מהממשלה מתנה: חתיכת אדמה וסכום כסף לא מבוטל, ואדריכל וקבלן שיתכננו ויבנו להם בית קולנוע בשכונת גבעת עלייה ביפו; פיצוי על הגפיים הקטועים ועל הידיים המשותקות, שהם בעצמם העניקו לעמנו האהוב במלחמת העצמאות. זה היה בית קולנוע כפול, להנאת תושבי יפו והסביבה: האחד חורפי, מקוּרה, ליְמות הגשמים, שם הקרינו את מיטב הסרטים, הוליווד ובוליווד ומָצ׳יסטה, והאחר קֵיצי, אמפיתיאטרון ענק, פתוח לבריזה הנעימה שנשבה מהים התיכון ולכוכבים שנצנצו בשמיים למעלה. באמפיתיאטרון ניגנה התזמורת הפילהרמונית ארבעה ערבים בחודש ביְמות הקיץ, זה היה ההסכם בין משרד הביטחון ועשרת הנכים, כי אין מתנות בחינם, כך בכל אופן על פי הכזבים של אבא. ככה היה עד שהשכנים הערבים מלמטה, איפה שעובר היום רחוב קדֶם, חטפו את הג׳ננה מכל הקונצרטים הללו והחלו להמטיר על הבמה ועל הקהל אבנים ומקלות ורהיטים, והבריחו את התזמורת המכובדת בחזרה למקומה הטבעי בתל־אביב.
אבל בעצם, עד היום איני זוכר אם הייתה זו התזמורת הפילהרמונית שהופיעה באמפיתיאטרון של אבא או שמא התיאטרון הלאומי דווקא. כי מרוב השקרים של אבא טוביה יצא שגם אנחנו סיפרנו לעצמנו אנקדוטות שהמצאנו, נגועים בכזביו ובדמיונותיו, ללא מרפא, מוסיפים על שקריו הררי בדיות משלנו.
•••
את בית האבן ההוא, המפואר, בשדרות ירושלים, שעזבנו עוד לפני שמלאו לי שלוש שנים, אני זוכר רק מהכזבים של אבא, שתמיד חזר וסיפר בו, מתענג עליו ועל הימים ההם כאילו היו אלה ימי האגדה של חיינו, מעין גן עדן אבוד שכל הזמן שואפים לשוב אליו. אז, לא ידעתי שזהו ביתה של משפחה ערבית אמידה, משפחה שנטשה אותו בהוראת המוּפתי הירושלמי, המנהיג הנערץ שלהם, שהבטיח לערביי הארץ שישובו אל בתיהם תוך שבועיים־שלושה, מייד לאחר שצבאות ערב עזי הרוח ינצחו את היהודים העלובים במלחמה על פלסטין, יגרשו אותם מהארץ לתמיד. זה היה בית משפחה ערבי הדוּר בן שלוש קומות, שחולק על ידי הרשויות באופן מכוער, פונקציונלי, לשלוש דירות. ככה, בכל אופן, הסבירה לנו אימא כשעברנו לגור בירושלים, לאחר שהקולנוע של אבא התמוטט מבחינה עסקית, הקולנוע וכל החלומות שלו. אף שמבחינתו של אבא לא היו אז ערבים של ממש ביפו, ״יוסי׳לה, אלא רק צוענים״, כמו במחזה של נסים אלוני, למשל. זה היה הרבה יותר נוח ככה, צוענים ושדים וארמונות נטושים, הרבה יותר קולנועי, כמובן, וגם התאים לראש הרביזיוניסטי של אבא טוביה. אני חושב שגם המופתי, כמו אבא, היה שבוי בפנטזיות שהמציא לו, סיפורי אלף לילה ולילה, ולא פעם הבטיח לעמו הבטחות שבדה מדמיונו הלבנטיני, הבטחות שאי אפשר לקיים.
אימא, לעומת זאת, הייתה הרבה יותר מציאותית, ותמיד דאגה להזכיר לאבא שלא הכול כזה הוליוודי. הרי יש חיים לנהל, וילד ובעל לגדל, חיים שלא פעם התעמרו בה כבר אז, בימי גן העדן הללו, לכאורה. הגברת אירקה, למשל, שלא הפסיקה לרדת לחייה של אימא, במטבח המשותף במיוחד, שם נתקעה שעות על גבי שעות עם מאכלים שבישלה לאדון אירקה ולשופן הקטן, במפגיע, מקצרת את זמנה של אימא לפני הכיריים; מקצרת את חייה של אימא. איך תספיק להכין את התבשילים החדשים והמסובכים האלה שלימדה אותה הסבתא לנה? הרי צריך לפנק את טוביה׳לה, שעובד כמו חמור מהבוקר עד הלילה.
אימא מרגלית הייתה אישה למודת סבל, ירושלמית, יתומה מאב, שנהרג במלחמת השחרור, ורגליה נטועות בארץ, שלא כמו אבא, שצימח כנפיים כל אימת שחש איזו מועקה או איום, התעופף מעלה־מעלה אל שחקי שקריו והמצאותיו. אימא תמיד הפריכה לנו את כזביו של אבא, אבל כלפי העולם שבחוץ צידדה בו וציטטה את שקריו בלית ברירה, כי מה יגידו השכנים, וגם מפני שאהבה את אבא לא רק כבעלה, אלא גם כאילו היה אביה שלה. אימא מרגלית הייתה צעירה בעשר שנים מאבא טוביה, אבא שהציל אותה מהמשפחה הירושלמית האדוקה, השחורה, שחרר אותה מכבלי הדת ולקח אותה ליפו, לעשות חיים משוגעים; פיצוי על המלחמות ועל היַּתמות ועל היד שהלכה לו בקרב של שער מנדלבאום.
מרגלית וטוביה, אימא ואבא, היו זוג יונים, לכאורה, שלא פעם קרעו מעליהם את השקרים וההמצאות בצרחות עד לב השמיים, כשאבא נתקף בזעם לא מוסבר על ידו הפצועה, המשותקת, או על הסבא שלנו שנעלם באירופה והותיר את הסבתא לנה ענייה מרודה ועגונה. ברגעי הזעף שלהם אהבה אימא להפשיט את אבא מכזביו, למפרע ובדיעבד, לצרוח לו את האמת המרה כדי שכל העולם ואשתו ישמע. ״זה לא היה יצחק שדה, טוביה, זה לא היה! וגם עליזה עזיקרי לא הייתה! המצאות! הזקן בקומת הקרקע היה עולה חדש ערירי מבולגריה, אדון יצחקוב! לא יצחק ולא שדה. והזמרת בקומה למעלה הייתה בכלל זונה, ולא קראו לה עזיקרי, קראו לה שוורץ! וגם אריס סאן לא היה, טוביה, לא היה! זה היה הסרסור שלה!״
נראה לי שבגלל השקרים של אבא נהפכתי לשקרן בעצמי, גוזמאי ובדאי שממציא לו עולמות לברוח אליהם: בספרים שלי ובציורים שלי ובסרטי הווידיאו־ארט שלי. עולמות שלרוב מככבים בהם אימא ואבא והסבתא לנה, אחיי והחברים שלנו. ולא פעם, עד היום, איני זוכר אם הדברים אכן היו כפי שכתבתי או שציירתי, או שמא אחרת לגמרי. אבל זה לא משנה בכלל, בינינו. הרי כולנו זוכרים את החיים שהמצאנו לנו ולא את החיים שחיינו באמת. וגם אימא איננה, ולא תוכל להפשיט אותי מהכזבים שלי, אז אני לובש אותם ומתחמם בהם ושמח עליהם, יוצר לי את המיתוסים שלי, כאילו הייתי אבא טוביה בעצמי. אז מבחינתי זה כן היה. הכול־הכול היה. היה ונברא!
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
