בית השופט

כשקרב מועד בחינתו, מלקולם מלקולמסון החליט לנסוע לאנשהו כדי שיוכל להתכונן בשקט. הוא חשש מקסמו המהפנט של חוף הים, ואת הקסם של הבידוד הכפרי המוחלט כבר הכיר היטב, ולכן החליט למצוא עיירה קטנה ופשוטה שבה שום דבר לא יסיח את דעתו. הוא נמנע מלבקש המלצות מחבריו, שהרי היה סבור שכל אחד מהם ימליץ על מקום כלשהו שקרוב לליבו ושיש לו בו מכרים. היות שמלקולמסון רצה להימנע מנוכחותם של חברים, לא היה לו כל רצון להכביד על עצמו את נוכחותם של חברי חבריו, ולכן החליט לחפש מקום בעצמו. הוא ארז בגדים ואת כל הספרים הנחוצים במזוודה ורכש כרטיס ליעד הראשון מטבלת לוח הזמנים שלא הכיר את שמו.

בתום שלוש שעות מסע ירד בבנצ'רץ', והיה עד כדי כך משוכנע שלא הותיר אחריו עקבות, שחש הזדמנות כנה ללמוד בשלווה. הוא שם פעמיו היישר אל הפונדק היחיד בעיירה הקטנה, ושכר חדר ללילה. בנצ'רץ' הייתה עיירת שוק, ופעם בשלושה שבועות התמלאה עד אפס מקום, אולם בשאר הזמן נותרה שוממה כמדבר. ביום השני להגעתו מלקולמסון חיפש מגורים מבודדים אף יותר מאותו הפונדק השקט, המכונה "המטייל האדיב". מקום אחד בלבד מצא חן בעיניו וסיפק בהחלט את כל רצונו לשקט. למעשה, "שקט" אינה מילה מספקת כדי לתאר את המקום, רק המונח "שממה" ישקף את בידודו באופן שיעשה עימו צדק. היה זה בית עתיק ומרובה אגפים, בנוי כהלכה בסגנון היעקוביני, עם גגות גמלון כבדים, חלונות קטנים להפליא הממוקמים בגובה חריג לבתים מסוג זה, וחומת לבנים גבוהה וחסונה המקיפה אותו. בבחינה מקרוב, הזכיר מבנה מבוצר, יותר מאשר מקום מגורים רגיל. אך כל הדברים האלה מצאו חן בעיני מלקולמסון. "הינה", הוא חשב, "המקום שחיפשתי. ואם אקבל הזדמנות להשתכן בו, אהיה מרוצה". הוא שמח עוד יותר כשגילה מעבר לכל ספק כי אף אחד לא מתגורר במקום.

בבית הדואר גילה את שמו של הסוכן, אשר הופתע מאוד לנוכח הבקשה לשכור חלק מהבית הישן. מר קארנפורד, עורך הדין והסוכן המקומי, היה אדון מבוגר וידידותי, ולא הסתיר את שביעות רצונו מכך שמישהו מוכן לגור בבית הזה.

"למען האמת", אמר, "אשמח מאוד להשכיר, בשם הבעלים, את הבית ללא כל תשלום לכמה שנים, רק בשביל להרגיל את האנשים שגרים כאן לראותו מאוכלס. הוא היה ריק זמן רב כל־כך שדעה קדומה מגוחכת נדבקה אליו, ובשביל לנטרל אותה הכי פשוט יהיה לאכלס אותו, אפילו לטווח קצר, על ידי אדם מלומד כמוך", הוסיף וזרק מבט ערמומי לעבר מלקולמסון, "אשר בסך הכל מעוניין בשקט".

מלקולמסון לא חש צורך לשאול את הסוכן בנוגע ל"דעה הקדומה המגוחכת", שהרי ידע שיקבל מידע נוסף בנושא ממקורות אחרים, אם יצטרך. הוא שילם שכר דירה לשלושה חודשים, ויצא מהחדר עם הקבלה, עם שמה של אישה מבוגרת שתסכים, ככל הנראה, "לתקתק" את הבית, ועם המפתחות בכיסו. לאחר מכן, הוא ניגש אל בעלת הפונדק שהייתה שמחה ואדיבה מטבעה, והתייעץ עימה לגבי האספקה והציוד שוודאי יהיו נחוצים לו.

היא זרקה את ידיה באוויר מרוב פליאה כשסיפר לה היכן מתכוון להשתכן. "לא בבית השופט!" אמרה והחווירה. הוא הבהיר לה היכן ממוקם הבית וציין כי לא ידע את שמו. כשסיים, היא ענתה, "כן, בדיוק. זה המקום! זה בית השופט, ללא כל ספק".

הוא ביקש ממנה לספר לו על הבית, למה הוא נקרא כך ומה נטען נגדו. היא סיפרה לו שנקרא כך בסביבה מפני שלפני שנים רבות, מתי בדיוק לא ידעה שהרי נולדה בחלק אחר של המדינה, אך חשבה שאולי עברו מאה שנים או יותר, היה זה מקום מגוריו של שופט שעורר אימה רבה בפסקי הדין האכזריים שלו ובעוינותו כלפי האסירים המואשמים בפשעים חמורים. היא לא ידעה מה היו הטענות כלפי הבית. היא שאלה פעמים רבות, אך אף אחד לא ידע. אולם הייתה תחושה כללית שהייתה סיבה כלשהי לסלידה, והיא הקפידה שלא לשהות אפילו שעה לבד בבית עבור כל הכסף שבבנק דרינקווטר. היא התנצלה בפני מלקולמסון על דבריה המטרידים.

"זה מצער אותי מאוד, אדוני, ועוד אתה אדם צעיר, סלח לי שאני אומרת את זה, שהולך לגור שם לבדך. אם היית הילד שלי, סלח לי שאני אומרת את זה, לא היית ישן שם לילה אחד, אפילו אם הייתי צריכה ללכת לשם בעצמי ולצלצל בפעמון החירום הגדול שעל הגג!"

האישה טובת הלב הזו הייתה כה כנה וכוונותיה היו כה אדיבות שמלקולמסון המשועשע לא יכול היה שלא להתרגש. הוא סיפר לה עד כמה הוא מעריך את דאגתה והוסיף, "אבל גברת וית'אם היקרה שלי, את לא צריכה לדאוג לי! לאדם המתכונן למבחני הגמר במתמטיקה יש מספיק על מה לחשוב כדי שיהיה מוטרד מה'משהו' המסתורי הזה, ומלאכתו מדויקת ופרוזאית מדי כדי שתהיה בראשו פינה כלשהי השמורה למסתורין מכל סוג שהוא. הסדרה ההרמונית, קומבינציות ופרמוטציות, פונקציות אליפטיות, כל אלה מסתוריות מספיק בשבילי!"

גברת וית'אם לקחה על עצמה לטפל בהזמנותיו, והוא יצא לחפש בעצמו את האישה המבוגרת שהומלצה לו. לאחר מספר שעות הגיעו יחד לבית השופט, ומצא את גברת וית'אם בכבודה ובעצמה ממתינה לו בליווי כמה גברים ונערים שסחבו חבילות, ואחד מעובדיו של הרַפָּד שהביא מיטה ברכבו, שהרי לטענתה השולחנות והכיסאות אולי יספיקו, אך מיטה, שיתכן כי לא אווררה חמישים שנה, ודאי לא תהיה ראויה לאדם צעיר.

*ההמשך זמין בספר המלא*