המורֶה (מכירה מוקדמת)

פרק ראשון – 146 צעדים משער בית הספר

המורה ישב מקופל תחת שולחן העבודה שלו. ברכיו צמודות אל החזה. ראשו נצמד אל הדופן הפשוט, העשוי סיבית־עץ. הוא חיבק את הרגליים בכל כוחו, שלא יברחו תחתיו, וממחסה זה האזין לסביבתו רוב קשב. רעש גדול בא וחלף. האם כבר בטוח לצאת? הוא משך אוויר בחוזקה דרך האף ונשף אותו לאט ובשקט דרך פיו. פעימות הלב שלו החלו להאט והתקרבו לקצב שבו יוכל אולי לתפקד. הוא קיווה שחדר העבודה, המשותף לו ולכעשרים מורות נוספות, ריק, אבל לא היה בטוח. הן היו פה קודם ונעלמו באחת, כעלים יבשים מפני מפוח.

תהום רבה הפרידה בינו ובין שער בית הספר: ים גבה גלים ועתיר משברים, והוא, הוא פחד פחד־מוות לצאת מן הנמל. צווארו נמתח לאחור כנגד דופן השולחן, אצבעות הרגליים התקפלו בנעליו שנדחקו אל ארגזי הקרטון המלאים בניירות ישנים. רחש עלי עץ הסיגלון מחוץ לחלונות החדר הקשה עליו לשמוע את המתרחש סביבו ולהעריך את מידת הסכנה.

הוא לא ידע אם דלת החדר נעולה, ושקל לגשת ולנעול אותה כדי שיוכל לשבת ולוּ לרגע על כיסאו ולשרטט בנחת מסוימת, ואפילו בקווים כלליים בלבד, תוכנית בריחה. אסור לקחת סיכונים. מנורות הניאון הקבועות בתקרת החדר היו כבויות, מעשה ידיה של מורה שעזבה בחטף, ככל הנראה בידיעה שלא תשוב עוד. את כניסת אור היום מנע, כדרכו, העץ שמחוץ לחלון.

המורה בלע רוק. ידיו טיפסו במעלה הכיסא עד שהצליחו להיאחז בו די הצורך כדי להשתחל ממקומו ולהתרומם מעט. בעודו כפוף, מתח יד ארוכה ומשך במסגרת החלון. רחש הרוח בעלי העץ נחלש מעט. המורה כרה אוזן אל הדממה החדשה וחיפש בה רעשים חריגים. לאט־לאט העז להרחיק את תשומת הלב מסביבתו הקרובה אל מעבר לדלת. נדמה היה לו ששקַט.

על השולחן עמדה המתנה שקנה לאשתו, סגורה בקופסה קטנה ומקושטת, עטופה בסרט. יום נישואיהם הראשון. בדיוק שנה חלפה מאז שהתחתנו בטקס אזרחי קטן לצד עץ הלימונים שבחצר בית הוריה. לעיני משפחה וחברים קרובים בלבד, הם הישירו מבטים זה לזה, אמדו את צלילות הדעת והלב שנשקפה מעומק האישונים, והבטיחו דברים שעוד האמינו שיוכלו לקיים.

הוא משך באפו הצר שירש מסבו, והפעולה הפיזית החזירה את דעתו אל החדר, שתאי העבודה, תחומים בקירות פלסטיק וספוג, נערכו בו לאורך הקירות. הוא סבר במידה רבה של ודאות כי אין בחלל איש מלבדו, אך שולחנו ניצב בקובייה הפינתית של החלל; גם אם היה מעז להזדקף מלוא קומתו לא יכול היה לדעת בוודאות אם הוא אכן לבדו או שמא מישהו מסתתר כמוהו באחת מעמדות העבודה האחרות. לא פעם קרה שאחת המורות חשבה שהיא לבדה בחדר ושוחחה בטלפון בגילוי לב מופרז, שטחה בקול רם ענייני משפחה או בריאות בלי לשים לב שגם הוא שם, יושב על כיסאו ונבוך. "אני לא יודעת מה לעשות כבר עם הילד הזה", "הפטריות ברגליים לא עוזבות אותי, אני חייבת לדבר עם הרופאה". לעיתים לא שמע מילים של ממש, רק קולות בכי רמים, ואם שגה והשמיע קול וחשף את עצמו, מייד הייתה המורה שהתייפחה מופיעה בפתח הקובייה שלו, פניה סמוקים ובפיה מילות התנצלות נכלמות.

עכשיו לא היה מקום לטעוּת. כל טעות, כל צעד פזיז, יכולים להמיט עליו אסון. אם הוא רוצה להגיע הביתה בשלום, עליו להיות חד, חכם ומדויק. כשהוא עדיין כפוף, פתח באיטיות זהירה את המגירה התחתונה והוציא ממנה מחורר דפים שמעולם, עד לרגע זה לפחות, לא מצא בו שימוש. הוא השליך את המחורר אל מרכז החדר.

מכשיר המתכת הקטן פגע ברגל שולחן הישיבות המרכזי, שעליו התגבהו ערמות על גבי ערמות של דפי מבחן ישנים וחדשים, תוכניות לימוד שפג תוקפן בהתאם לרפורמה אחת ותוכניות לימוד אחרות שפג תוקפן בהתאם לרפורמה אחרת. אז קיפץ המחורר כמה פעמים על הרצפה והפיק רעש מתכתי שבעקבותיו שוב דממה. אף מורה לא שאלה "מה זה?" בקול מבוהל, עולה במהירות. איש לא הביע מחאה. הוא היה לבד בחדר, ובכל זאת לא התרומם על רגליו. אם רק תיתן להם הזדמנות,  יאכלו אותך חי, יכלו אותך מבפנים ויותירו רק קליפה חיצונית דקה של אדם מתפקד: קם, מתלבש, שם פעמיו אל בית הספר, פוסע לכאן, לכאן ולכאן, מעביר שיעור כזה, שיעור אחר ושוב כזה, שב לביתו, אוכל איזה דבר, עולה על יצועו וחוזר חלילה.

רשרוש מעברה האחר של דלת, אולי הצטלצלות צרור מפתחות, הבהיל אותו ודחק אותו שוב אל מקומו המשובלל תחת השולחן הזול. מהירות התגובה שלו ועוצמתה הפתיעו אותו. בדרכו מטה חבט את מצחו בלוח השולחן. הוא החניק אנקת כאב. ליבו שוב דהר, מצחו בער, אך זה היה מחיר שהיה מוכן לשלם. הוא תִּרגל נשימה מרגיעה – חזקה וארוכה דרך האף, איטית ושקטה דרך הפה.

הרשרוש המוזר מעברה האחר של דלת החדר פסק בלי שזו תיפתח. הוא יצא מתחת לשולחן והתיישב בכיסא שלו. השולחן היה מבולגן למדי, אבל זה היה מצבו הרגיל. שעוּן לאחור, הוא המשיך בניסיונו לחזור אט־אט לנשימות סדורות. ביקש להשיב לעצמו ולוּ מראית עין של יישוב הדעת. הוא מישש באצבעותיו את מצחו החבוט וניסה להבין אם צומחת לו בליטה. הכאב שהעלו האצבעות הבהיר שגבשושית אכן מתגבהת תופסת את מקומה על המצח, אבל לא היה לו דבר־מה של ממש לעשות בנידון.

מולו, על קיר הקובייה העשוי חומר ספוגי אפרפר, היה תלוי אוסף אקלקטי של מזכרות משנותיו היפות כמחנך. הוא באמת עבר כמה שנים נהדרות בבית הספר. מכתבים מרגשים מתלמידים תיארו אותו כ"מקשיב, מבין במבט, לפעמים קצת מציק, אבל מתוך אהבה", הודו על ש"תמיד היית זמין, תמכת ועודדת" ואיחלו "בהצלחה עם הכיתה הבאה". חלקם הגדירו אותו כ"מורה שהוא כמו חבר". מזה קצת נעלב, בינו לבין עצמו, אם כי ידע שכוונתם טובה.

לצד המכתבים נתלו שלטים מהפגנה שעשו נגדו פעם במטרה לבטל מבחן באזרחות (הוא הציע את הרעיון ברגע של שעשוע ולאחר מכן אסף מהם את השלטים – כמה דפי מחברת מקושקשים – ותלה את הטובים ביותר) ולצידם תמונה מנוילנת שלו עם בועת קומיקס יוצאת מהפה ובה המילה הקבועה שלו – חלאס. שלושה סימני קריאה.

זה מה שמשווקים לך בסמינרים למורים. אלה הדברים שבשבילם מגיעים לחינוך: קשר אישי, יכולת להשפיע, לעשות טוב, להיות האדם הנכון במקום הנכון לתלמיד או שניים, סתם לתת טפיחה על השכם או בעיטה בישבן לשאר. היה צריך להיות באמת תמים, אולי עיוור לחלוטין, כדי לחשוב שיוכל לעשות זאת במשך שנים. ובכל זאת, מפה לשם עבר כמעט עשור.

חלפו כבר כמה דקות מאז ששמע מכה חזקה בחלון ואז דפיקות כבדות על הדלת וקול רם קורא בשמו. זה נשמע דחוף, אבל הכול דחוף אצלם. דין פצעון כדין קטיעה. זה היה הרגע שבו צלל בתנועה לא־לגמרי־רצונית אל מתחת לשולחן. ברגע ששמע את שמו ידע שהוא בסכנה ברורה ומיידית. הדחף הבסיסי לחיות, החזק מכל דחף אחר, עשה את שלו. להילחם או לברוח, אלה היו האפשרויות, ולמורה לא היה צל של ספק באיזו יבחר.

טיפות זיעה קטנות שנקוו זה מכבר במפרצי שערו הבהיר החלו להציק לו. הוא ניגב אותן בפתקית שהייתה מונחת על השולחן – תזכורת להתקשר לאימא של אחד התלמידים. זה לא עניין אותו כרגע בשום צורה. למה כל־כך חם כאן? טרטור קולני מהקיר שמולו הזכיר לו את התשובה. אוי נו, באמת, הוא גלגל את עיניו. במקום לצנן את החלל, המזגן הישן, שצבעו הלבן דהה זה מכבר, פלט אוויר חם. רק כמה רגעים חלפו מאז שהגיף המורה את החלון, אך החום כבר התאסף בחדר והפך את השהות בו לבלתי נסבלת. מי לעזאזל הדליק את המזגן הזה בכלל?

לא היה לו שַלט. למען האמת, לאף אחד לא היה. כל המזגנים בבית הספר היו מכוונים על חימום מאז החורף של השנה שעברה, כשמישהו, ברשלנות או בזדון, איבד את השלט האחרון. כבר פנו לעירייה בנושא כמה פעמים. מורים, הורים, מנהל בית הספר. אפילו ניסחו עצומה ואספו חתימות של מורים ותלמידים.

את תשובת העירייה קראה בחדר המורים ברוב טקס ליאורה, מזכירת המנהל. ככרוז המוסר הודעה לנתינים בשם המלך, תיארה בפרוטרוט את דאגתו המתמדת, המעמיקה והבלתי פוסקת של ראש העיר לרווחתם של תושביה, קראה מילים מעורפלות על תקציבים ועל שיפוץ כולל, קרב ובא, שתקציבו מיליוני שקלים, לא פחות. את קולות המרמור שגברו קטע צלצול מתוזמן היטב, ודברי הבלע הידללו והועמו במסדרונות המובילים אל הכיתות. שלט למזגן לא הוזכר במכתב התשובה, ואכן גם לא הגיע.

כשנמוג שביב התקווה האחרון, מורה פעלתנית קנתה מכספה הפרטי שלט אוניברסלי יחיד, והקפידה לספר זאת לכל מורה ומורה בנפרד ולכולם ביחד במליאת מורים בית־ספרית שכונסה באודיטוריום בשעות הצָהריים במיוחד למטרה זו. המורה, שהיה ביום חופשי, נדרש להגיע. אבל השלט לא עבד. "אלה מזגנים מיוחדים, אלה", הסביר בדיעבד אב הבית, "ישנים. האוניברסליים לא יעבדו עליהם".

כעת שקל המורה לצעוד אל המתג המיושן הקבוע בקיר ולכבות את המזגן, אבל ראה בחום המייגע סימן שהגיעה העת לצאת לדרכו. הוא רצה לברוח, להגיע הביתה בריא ושלם, ולחגוג את יום הנישואים בחיקה הנעים של אשתו האוהבת. השקט היחסי רמז שעכשיו זו הזדמנות טובה, אולי בלתי חוזרת. הם, כך שיער, נאספו כבר בתוך הכיתות. סביר להניח שהמסדרון החשוך לרוב אורכו – רק בשני קצותיו הרחוקים נקבעו זגוגיות פלסטיק שמבעדן בקע אור טבעי מינימלי – ריק עכשיו. אולי יוכל לחמוק בלי שיבחינו בו. אם יראו, ישמעו או אפילו יריחו אותו, יוכל אומנם לנסות לנוס על נפשו, אבל הסיכויים שיצליח נמוכים מאוד. הם הרי אורבים בכל סיבוב, מאחורי כל פינה. לפעמים הם אורבים במודע ולפעמים בהיסח הדעת, עוסקים בשלהם עד אשר עיניהם חוזות בו ומתמקדות. אז צעדיהם פונים אליו כמו מאליהם, כמתוך צורך קדום הטמון בהם עמוק מכפי שיוכלו בכלל להעלות על דעתם, או לפחות על מה שנותר ממנה.

זה עכשיו או לעולם לא. הוא הזדרז לדחוף אל תיק הגב האפור שלו שתי מעטפות גדולות ותפוחות, עמוסות מבחנים שלא הספיק לבדוק עדיין. אולי יספיק לעבור על כמה מהם לפני שאשתו תחזור הביתה, חשב, בהנחה שבעצמו יצליח להגיע עד לשם. לשם כך, שלף מן התיק כל דבר שעלול היה לעמוד בדרכן: כבל HDMI מגולגל, מחברת שבה ריכז משימות לביצוע לצד ריבועים חלולים אשר המתינו לגאולת סימן וי, גליל עייף של נייר טואלט, גמור כמעט לגמרי, מי יודע כמה זמן נח בתחתית התיק. גם את קלמר הטושים שלו הוציא. הוא דחק את שתי המעטפות לצד מעטפה שלישית שהמתינה לו שם כבר ימים מספר, ואז השיב את הקלמר מעליהן. בד התיק נמתח עד קצה גבול היכולת, הרוכסן נרכס אך בקושי.

המורה שאף שאיפה ארוכה במיוחד כדי לגייס כמה שיותר חמצן. אולי גם קצת אומץ. "קטן עליך", סינן לעצמו והתרומם בתנועה חדה. התיק הכבד הועמס על הגב. ידו הימנית נעה אל הכיס האחורי לבדוק שהארנק במקומו, אחר־כך עברה לכיס הקדמי לוודא שהסלולרי שלו נמצא. את צרור המפתחות החזיק חזק בידו השנייה. הדרך עצמה לא ארוכה. עליו לנעול מהר את החדר, לצעוד עד סוף המסדרון, מרחק של כמה עשרות מטרים, לרדת במדרגות קומה אחת, לחמוק בדלת הראשית אל החצר הקדמית וממנה אל מגרש החניה, לפתוח בזריזות את דלת הרכב, להניע ולנסוע הרחק ככל שיוכל, הרחק מהישג ידם.

אצבעותיו מיששו את צרור המפתחות ותרו אחר המפתח הנכון. כשהגיע אל הדלת, עצר והצמיד אליה אוזן. הוא שמע את דפיקות הלב של עצמו, מהירות, אלימות כמעט, אבל מלבדן שקט. הוא נשאר לעמוד כך כמה שניות נוספות, לוודא שאין זו רק הפוגה מקרית. לבסוף פתח את הדלת באיטיות, נעמד בפתחה ונשען קדימה. מבט זריז לצד שמאל – מסדרון ריק. מבט מהיר לימין – ריק גם כן. יש לו מזל, כך הרגיש. הוא סגר את הדלת מאחוריו, ונצמד אליה כדי לא לבלוט.