רכוש צבאי

יום 723

ברור שאני אשם, אין שום ספק שאני אשם, אני הודיתי בזה, מעולם לא ניסיתי להכחיש את זה, וההיגיון אומר שאם אני אשם אז צריך להיות איזשהו עונש, מאחר שבוצע כאן פשע, למרות שלא הייתי קורא למה שעשיתי פשע, אולי אפשר לקרוא לזה עבירה או הפרה, ואולי בעצם המונח המדויק ביותר למה שעשיתי הוא הזנחה, כלומר פעולה שנובעת מרשלנות ולא מאיזושהי כוונה זדונית או ניסיון להשיג רווח אישי, כי לא הרווחתי שום דבר מהמעשה הזה ובהחלט לא התכוונתי לפגוע באף אחד ובשום דבר, והאמת היא שבמבחן התוצאה באמת לא פגעתי באף אחד ובשום דבר. לפעולה הרשלנית שלי לא הייתה שום השפעה או השלכה שלילית, אלא אם כן מתייחסים כמובן לעובדה שנענשתי, ואפילו נענשתי בחומרה, ולכן התוצאה השלילית היחידה של הפעולה שביצעתי היא הנזק שנגרם לי, אבל שוב, אין כל ספק שאני אשם ושהייתה כאן הפרה של חוק כלשהו, או לפחות כלל כלשהו, ואפילו אם בכלל לא הייתי מודע לכלל הזה או שלא האמנתי שאני מפר אותו, ואפילו אם הכלל הזה מעולם לא הוצהר באופן ברור או בכלל, אלא אם כן מניחים שהוא משתמע מכל החוקים הכלליים המכתיבים את ההתנהלות היום־יומית שלנו, בכל מקרה אני אשם בהפרת הכלל הזה וההתנגדות היחידה שאני מביע כאן נוגעת לחומרת העונש שניתן לי, שלדעתי אינו עולה בקנה אחד עם חומרת המעשה. אבל יכול להיות שאני מקדים את המאוחר וכדאי שאחזור אחורה ואנסה לשחזר את כל הסיפור מההתחלה כדי שאוכל לראות בדיוק מתי ואיפה טעיתי בניווט ואיך הגעתי למצב הזה ולמקום הזה שבו אני נמצא עכשיו, מה שכנראה אומר שאולי כדאי לי גם לקחת רגע ולחשוב מה זה בכלל המקום הזה, וברור שלשתי השאלות האלה, הפשוטות לכאורה, איפה אני נמצא ואיך הגעתי לכאן, אפשר לתת שתי תשובות פשוטות – איפה אני נמצא? בכלא צבאי; איך הגעתי לכאן? התגייסתי לצבא – אבל גם ברור ששתי התשובות האלה מטעות במידה מסוימת, או לכל הפחות תמציתיות מדי, ובאופן כללי לא ממש מספקות כי הן לא יוצרות קשר ברור בין סיבה לתוצאה, כי ברור שלא כל מי שמתגייס לצבא מגיע לכלא, והרבה דברים אחרים בטח קרו בין יום הגיוס שלי ליום שבו נכנסתי לכלא, ולמעשה אפילו המונחים שאני משתמש בהם בתשובות הקצרות והבלתי מספקות האלה לא ממש מדויקים בגלל שראשית, לא באמת התגייסתי לצבא, המונח הזה הרי מרמז שהיה פה איזשהו אקט של בחירה מכוונת, אבל אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להתגייס, אני גויסתי, אני אולצתי, אני חויבתי להתגייס לצבא ההגנה לישראל כפי שכל יהודי צעיר ובריא במדינתנו אמור לעשות, המדינה אמרה לי לאן ללכת ומה לעשות ואני פשוט צייתי, ושנית, אני לא באמת בכלא, לא בכלא אמיתי עם סורגים ותאים, ואני לא לבוש במדים כתומים או מפוספסים בשחור־לבן כמו שרואים בסרטים, אלא אני סתם לבוש במדי ב' וישן באוהל רגיל עם כל שאר האסירים, שגם הם כמוני סתם חיילים שביצעו עבירות קלות או סתם עצבנו את האנשים הלא נכונים, ואין מסביבנו חומות, רק גדר גבוהה שמקיפה את האוהל שלנו ועוד אוהל אחד נוסף שכרגע עומד ריק, ואין פה סוהרים אלא רק חייל אחד בודד על תקן שומר, אפילו לא קצין, אלא סתם סמל, כמוני, והמתחם כולו נמצא בתוך איזה בסיס צבאי רגיל שבו כל שאר החיילים יכולים להיכנס ולצאת מתי שהם רוצים, או בעצם מתי שהמפקדים שלהם רוצים, בעוד שאני חייב להישאר כאן עד שארצה את עונשי, אז זה בהחלט לא כלא מהסוג שתמצאו בספרים ארוכים מדי וכבדים מדי עם איזה מְסַפֵּר שיש לו את כל הזמן שבעולם לשבת בתא הקטן והנקי שלו או בתא הקטן והמטונף שלו כמעט בלי הפרעות ולהתפלסף ולהטיף מוסר ולמחות שהוא חף מפשע ולהאשים את הממשלה והמדינה והחברה והמערכת הרקובה, אבל לי אין מותרות שכאלה, אפילו לא הציעו לי דף ועט כדי לכתוב, מה שבוודאי מהווה הפרה של איזושהי זכות בסיסית על פי איזו אמנה בין־לאומית, אבל אפילו אם היו מספקים לי דף ועט, לא היה לי בכלל זמן לשבת ולכתוב בגלל שהיום שלי מלא במטלות אין־סופיות מהרגע שאני מתעורר ועד חצי שעה לפני השינה, עם הפסקות קצרות לארוחות, כל היום שלי מוקדש למטלות מתישות שעליי לבצע בכל רחבי הבסיס, וכך אני צועד כשמבטי נעוץ באדמה מאחר שנאסר עליי לתקשר עם שאר החיילים שבבסיס. אני משוטט כמו סהרורי בחיפוש אחר זבל שעליי לאסוף או צועד מתא שירותים אחד אל הבא עם דלי חומרי ניקוי ביד אחת ומגב ביד השנייה, עם כובע פטרייה על הראש שמסתיר את העיניים ותגיות צהובות מחוברות לכותפות שלי כדי שכולם ידעו שאני אסיר, מוקצה, בזמן שכל החיילים סביבי, שהם ברובם ג'ובניקים שעובדים מתשע עד חמש או משמונה עד ארבע, יכולים פשוט ללכת לכל מקום ולצאת מהבסיס כשיום העבודה נגמר, בעוד שאני חייב להישאר כאן במשך כל שעות היום והלילה עד שאשלים את מכסת ימי המעצר שלי – 14 ימים, שבועיים שלמים – ואז איאלץ לשוב אל הגדוד שלי ולשרת תחת אותם המפקדים ששלחו אותי לכאן, ולנסות להבין איך אצליח לשרוד את הזמן שעוד נותר לי עד שאשלים שלוש שנות שירות חובה, עד שאשלים את 1,095 הימים שאני מחויב לתת למדינה, או בעצם את 1,096 הימים שאני מחויב לתת למדינה, לאור העובדה המצערת ששלוש שנות השירות שלי כוללות גם שנה מעוברת, השנה 2000, אשר תתחיל בעוד פחות מחודשיים אם באג 2000 לא יהרוג את כולנו, אבל אני יכול להצהיר בגאווה שנכון ליום שבו נכנסתי לכלא הזה ספירת הימים שלי עמדה על 723 ימים מתוך שלוש שנות שירות החובה שלי, כלומר רוב השירות הצבאי שלי כבר מאחוריי, ולמעשה בעוד שבוע הייתי אמור לחגוג את יומי ה־730 בצבא, שנתיים שלמות, או במילים אחרות היום שלאחריו תיוותר לי רק שנה אחת אחרונה לשרת, אבל לרוע המזל השבועיים האלה שעליי לשהות במעצר ביטלו את המאורע המשמח, לא רק משום שזה די מטופש לחגוג ציון דרך שכזה בזמן שאני נמצא בכלא, אלא בעיקר בגלל שפרק הזמן שאני מבלה בכלא הזה בכלל לא נחשב כחלק מהשירות הצבאי שלי, אז למשך שבועיים שלמים הספירה לקראת השחרור המיוחל נעצרה, ובעצם כשהחליטו להעניש אותי ב־14 ימי מאסר הם למעשה הצליחו לחתור תחת חוקי הפיזיקה עצמם ולמתוח את היום ה־723 שלי בצבא על פני שבועיים שלמים, וזה ככל הנראה הפן האכזרי ביותר של העונש שניתן לי, מעבר להשפלה בכך שנזרקתי לכלא על עבירה שטותית, מעבר למטלות הבזויות והמתישות, מעבר להיעדר החופש, ניצבת העובדה שכאשר נכנסתי לבסיס הזה מניין הימים שלי עמד על 723 וכאשר אצא ממנו כעבור שבועיים המניין יישאר 723, עם שנה ועוד שבוע עד שאשתחרר סוף־סוף מהצבא לתמיד, וכמובן שהספירה הזו רק תישאר בתוקף כל עוד לא אמצא את עצמי שוב נזרק לכלא בעתיד על כך שביצעתי עוד איזו עבירה קלה או שסתם עצבנתי את האנשים הלא נכונים, כך שלמעשה הדבר הכי משמעותי שנלקח ממני הוא שבועיים שלמים מתוך חיי כאזרח – כאילו לא מספיק שהם דורשים שלוש שנים שלמות מחיי הצעירים, שביעית שלמה מהחיים שלי עד כה, עכשיו הם גם גוזלים זמן מחיי שלאחר השירות הצבאי, שלדעתי בכלל לא אמורים להיות זמינים עבורם, הרי זה לא שנשלחתי לחופשה של שבועיים, אני עדיין כאן בצבא, עדיין לובש מדים, עדיין מבצע מטלות כפויות טובה כאילו אני שוב בטירונות ולא סמל, לא מפקד, למרות שעכשיו אני מניח שאני כבר מפקד לשעבר, כי מה הסיכוי שאשוב לשרת בגדוד שלי כמפקד אחרי שביליתי שבועיים בכלא, אבל האמת היא שאני אף פעם לא רציתי להיות מפקד, אף פעם לא ביקשתי להיות מפקד, לכל אורך השירות הצבאי שלי פשוט הלכתי לאן שאמרו לי ללכת ועשיתי את מה שאמרו לי לעשות, ממש כמו שחייל טוב אמור לעשות, למרות שלא הייתי מחשיב את עצמי חייל טוב, אבל בהחלט לא חייל כל־כך גרוע שאי פעם חשבתי שאגיע לכלא. כשהייתי בתיכון לא האמנתי שאי פעם אהיה חייל קרבי וכשנהייתי חייל קרבי לא האמנתי שאי פעם אהיה מפקד וכשנהייתי מפקד לא האמנתי שאי פעם אגיע לכלא, אבל כל הדברים האלה קרו אחד אחרי השני כאילו מדובר בהתפתחות טבעית, כאילו כל שלב צומח מהשני כמו בדיאגרמות האלה שהיו לנו בבית הספר שהציגו את מחזור החיים של הצפרדע או גלגול של פרפר, שלבים בלתי נמנעים כמו הצעדה שלנו אל עבר המוות, ובמהלך כולם היה נדמה כאילו אני איזו דמות פורצלן בתוך כדור זכוכית שקוף שנוער בפראות וצופה בשלג מסתחרר סביבי או כמו ניצב בסרט, שבוהה בהתרחשויות שבכלל לא קשורות אליו, התרחשויות שאין לי כל השפעה עליהן, הרי אף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה לעשות, אף אחד לא ניסה להבין מה יכול להתאים לי, הם פשוט החליטו, בלי לטרוח לאסוף יותר מדי ראיות, שאני מספיק בריא להיות חייל, שאני בעל היכולות המנטליות והפיזיות להיות חייל קרבי ואפילו מפקד, אולי אפילו קצין, ומאותה נקודה הנתיב שלי נקבע והגורל שלי נחרץ, ויכול להיות שהייתי אמור לראות את כל זה מגיע מראש, ושהכול נחזה ונקבע כבר אז, בזמן המפגש הראשוני שלי עם הצבא, שהכול כבר נרשם בכל אותם תרשימים וגרפים וטבלאות אשר מוזנים לתוך המנגנון הבירוקרטי העצום שמפרק כל אדם לעובדות ומספרים ומרכיב אותו מחדש כבורג בצבע ירוק זית המוברג בקפדנות אל תוך המכונה המטרטרת ללא הרף, יכול להיות שגורלי הוכתב על ידי אותו רצף של נתונים סתומים ממש כפי שתרבויות קדומות האמינו שגורלנו נכתב בכוכבים או בכפות ידינו או בקרביהן של חיות שהועלו למזבח, ואולי אם אביט אחורה אל אותו יום גורלי שבו נדרשתי להתייצב בלשכת הגיוס ולעבור את כל אותם מבחנים ובדיקות, אולי אצליח למצוא את השורש או את הזרע של כל מה שהגיע אחר־כך, כמו נבואת זעם או בשורה קודרת, כמו באחד מהסרטים האלה שבהם אתה מגלה בדיעבד שהסצנה הראשונה למעשה סיפרה כבר את כל הסיפור שלאחריה. אני זוכר את אותו בוקר סתווי מעונן, כשהייתי עדיין בתיכון, עוד לא בן 17, עם מעט יותר משנה עד הגיוס, אני זוכר שהיום התחיל בכל מיני מבחנים ממוחשבים, רובם די פשוטים, ואני זוכר שרציתי להצליח במבחנים כי הייתי בטוח שאגיע לאיזו עבודה משרדית, שאדרש לעשות משהו טכני, ואם יתמזל מזלי אולי אפילו יצירתי, משהו שידרוש ממני להשתמש בראש ולא ברגליים, בגלל שהרגשתי שיש לי מה לתרום, הרי על פי כל המורים והמבחנים והתעודות אני ככל הנראה חכם וסקרן וחרוץ, בעל ידע וגם פוטנציאל, אך מעולם לא הייתי אתלט, אף פעם לא אהבתי ספורט, הייתי נמוך ושמנמן בתור ילד ונטול כושר גופני כנער. בשיעורי חינוך גופני תמיד הייתי מתנשם ומתנשף כשאולצנו לרוץ אפילו רק קילומטר או שניים, ולרוב הייתי עובר להליכה אחרי כמה דקות, למרות הנזיפות והאיומים של המורה, בעוד שכל שאר הבנים סביבי תמיד נדמו כמתאימים לחיי הצבא הרבה יותר – הם אהבו ספורט קבוצתי והיו בכושר טוב, אחווה וגסות רוח באו להם בטבעיות – הם רצו בקלילות הרחק לפניי, סיפרו בדיחות ובקושי הזיעו, אבל אני מעולם לא הייתי טיפוס שכזה וקיוויתי שהעובדה הזו תתגלה גם בפיענוח המבחנים שלי, קיוויתי שהם יראו שאני חכם ומוכשר ויצירתי אבל ללא כושר גופני מפותח ונטול כל מוטיבציה להסתער במעלה הגבעה ולכבוש אותה מידי האויב או לצעוד בטור מוקפד ולדקלם סיסמאות, ולכן השלמתי את המבחנים בקפדנות ואז הופניתי אל החדר שבו התבצעו הבדיקות הרפואיות, ושם נאלצתי להתפשט עד תחתוניי וכל התהליך היה די פשוט וישיר – גובה, משקל, לחץ דם, רפלקסים, בדיקת ראייה ועיוורון צבעים, בדיקת שמיעה, סטטוסקופ קר מוצמד כאן, תשתעל ותפנה את הראש שם, קצת לחיצות ונגיעות כלליות, פתח את זה והרם את זה ואחרי שהכול נגמר וכבר הורשיתי להתלבש אחת האחיות או העוזרות של הרופאים ניגשה אליי ולחשה לי באוזן, אתה רוצה לדעת מה הפרופיל שלך? ואני חשבתי לעצמי, איך היא בכלל יודעת? איך הם בכלל יכולים, אחרי בדיקה כל־כך בסיסית, לדעת מה הגוף שלי מסוגל או לא מסוגל לעשות?