₪78.00
שלוש נשים, בשלושה שלבים שונים של החיים, מנסות לכתוב את עצמן אל תוך מציאות אחרת.
נערה כותבת מכתבים לאביה הרחוק, מכתבים שלא ידוע אם אי פעם יגיעו לנמענם, אך בהם מתנקזים כאב ותקווה, געגוע וזעם. דרך הכתיבה היא מנסה לבנות לעצמה דמות אב שאיננה, ולהחזיר את עצמה אל מקומה בעולם.
אישה צעירה, רעייתו של מלחין דגול, עוזבת את ביתה ואת נישואיה. היא יוצאת למסע שאין בו ודאות, רק כמיהה לגעת שוב באמת הפשוטה של היצירה, בקול האומנותי שנחנק בין הכתלים הכבדים של חיי היומיום והזוגיות.
זקנה שחייה היו מלאי הרפתקאות, נסיעות, אהבות ואנשים, מתיישבת מול הדף הלבן כדי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה. אולם דווקא ברגע שבו היא מנסה לאסוף את זיכרונותיה, הם הולכים ומתרחקים ממנה, מתפוגגים, מתערבלים עם דמיון ובדיה.
שלושת הקולות נשזרים לכדי פסיפס רגשי עשיר ומטלטל. זהו ספר על אובדן ועל חיפוש, על מציאות שמתערערת ועל הניסיון לייסד קרקע חדשה, ספר המבקש לגעת בשאלות הגדולות של זהות, יצירה וזיכרון.
״אל האיש עם עיני האגוז״, ספר הביכורים של נועה שורץ, כתוב בשפה אינטימית, חופשית ופיוטית, הנוגעת בפצעי הנפש ובמרץ החיים במידה שווה. שורץ, בוגרת לימודי בימוי תיאטרון ופסיכולוגיה, וכיום עוסקת בטיפול באמצעות אומנויות. זהו ספרה הראשון.
היי, נעים מאוד.
קודם כול, שמתי לב שגם אצלך האות ל׳ מסתלסלת טיפה בקצה העליון. אצלי היא הולכת קצת ימינה, אצלך נדמה שהיא עומדת לפנות שמאלה, ואז הימינה שלה מפתיע והרבה יותר מעניין. שאר האותיות שלי לא דומות לשלך, ואני מעדיפה את זה ככה – האותיות שלי עצמאיות ולא קשורות אליך, אבל ה־ל׳ מסגירה את השייכות שלי אליך, שניסיתָ להסתיר. אני מרגישה שאני עושה לך דווקא בכל פעם שאני כותבת את המילה ״ללכת״ או ״למלמל״, וכל מה שהחבאת יוצא החוצה וכולם יכולים לדעת. אני תוהה לפעמים מה עוד אצלי הוא כמוך. אני יודעת שהעיניים, כי פעם אמא הייתה אומרת לי שהן בצבע של שקדים מקורמלים, והפסיקה להגיד את זה כשהפסקת לבוא.
תשמע, להשאיר לה מכתב כזה זה חתיכת מוּב. לקח לי כמה שבועות לקרוא אותו, הלוך ושוב, עד שהצלחתי לחבר את קצה החוט שנקטע כשנעלמת, לקצה החוט שהתחיל מחדש ביום שמצאתי את המכתב. כתבת שם הרבה סופרלטיבים שאמורים לגרום לה להרגיש טוב יותר לגבי עצמה, לא כל־כך הרבה שאמורים לגרום לי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי, אבל אני מניחה שלא דמיינת אותי מוצאת את המכתב הזה שנים אחר־כך, אולי לא חשבת כל־כך רחוק או שהנחת שעד שאגיע לגיל הזה כבר אכיר אותך שוב ולא תצטרך סופרלטיבים כתובים על נייר משבצות (למה לא נייר שורות? כתבת את זה בחיפזון? אתה עוסק הרבה במתמטיקה?)
בבית שלך בטח יש פינה שמוקדשת לציור, ושם אתה מהרהר, אם זו עדיין פעולה שאנשים עושים. אולי מעשן גם. אני מעשנת לפעמים עם רומי, רק כשהיא מעשנת, אף פעם לא בלעדיה, ולפעמים אני מחזיקה את העשן בפה ומשחררת בלי לנשום אותו. לא מאוד יצירתי מצידי להניח שגם אתה אוהב אומנות, אבל אין לי הרבה על מה להתבסס חוץ מעל הנחת היסוד שדברים מסוימים בך יזכירו אותי. אז לצורך העניין – זה אחד מהם. אני מדמיינת אותך מצייר נופים שראית (בראש שלי אתה מטייל הרבה בעולם ואפילו מדריך טיולים בחלק מהמקומות) ודרך הציור מספר את הסיפורים של האנשים המוזרים שאתה פוגש שם.
גם אני מתכוונת לנסוע לחו״ל. נרשמתי בשנה שעברה לתוכנית אומנויות לנוער בגרמניה. שלחתי להם תמונות של פסלים שהכנתי (לא נתנו לי אפשרות לשלוח להם את הפסלים עצמם, אז זה מה שנאלצתי לעשות). לך אני לא מצרפת תמונה כי אני רוצה שתראה את הפסל כמו שהוא אמור להיראות, מכל הצדדים שלו, לא רק הצד שנכנס בתמונה. הייתי צריכה לכתוב להם גם מכתב שמסביר למה אני רוצה לקחת חלק בתוכנית הזאת, מה החלום שלי בתחום האומנות, ולמה דווקא בי כדאי להם לבחור. אמא אמרה לי לכתוב שבגלל שאני בת לאם חד־הורית אין לי הרבה הזדמנויות וכסף לנסיעות, כדי שהגרמנים ירצו לעזור לנערה הישראלית המסכנה שהיא נכדה לניצולת שואה.
אני לא חושבת שהמשפחה שלך הייתה בשואה. אני לא בטוחה מאיזה מוצא אתה בדיוק, ממה שאני זוכרת אתה נראה אולי ממוצא מרוקאי או עיראקי, אבל בטוח שלא ממוצא שהיה בשואה. אני מאוד לבנה ועם הרבה נמשים, אז לא רואים עליי שאני חצי מרוקאית או עירקית. סבתא אמרה לי פעם, כשהסתכלנו על תמונה שלי בתור ילדה קטנה, שחבל שקיבלתי מאמא את העור הבהיר והרגיש מדי, אבל לא את העיניים הכחולות שלה. קיבלתי את הרושם שסבתא דווקא כן אהבה אותך, אפילו שעכשיו אמא לא מרשה לאף אחד לדבר עליך. היא לא אומרת שהיא לא מרשה, אבל אם מישהו מזכיר משהו מהתקופה ההיא, היא יוצאת לחדר השני להעמיד פנים שהיא מתעסקת במשהו ומתחילה לזמזם. זה לא זמזום נעים או שלו, זה זמזום עצבני שמבשר רעות ואיכשהו מצליח לגרום לכולם להעביר את הנושא בתוך כמה שניות. מעניין מה האמא של אשתך חושבת עליך, ואם היא אוהבת אותך גם, ומעניין אם לילדים שלך יש עיניים בצבע שקדים מקורמלים כמו שיש לנו, ומה צבע העיניים של האמא שלהם, ומאיזה צד הוא הגיע. הרבה דברים מעניינים אותי, אבל כרגע בעיקר מעניין אותי אם גם היום כשאתה חותם את השם שלך יש עוד אותיות שמסתלסלות, או שגם אצלך נשארה רק ה־ל׳ שאיכשהו הורשת לי, בלי כוונה, יחד עם העיניים ואולי יחד עם האומנות ואולי יחד עם העישון, למרות שזה, נראה לי, לא עבר בתורשה אלא הגיע מרומי. אני מקווה שתקרא את זה לפני שאצטרך להחליט סופית מה החתימה שלי. משום מה מטרידה אותי המחשבה שאסתלסל לכיוון ההפוך.
