₪68.00 המחיר המקורי היה: ₪68.00.₪50.00המחיר הנוכחי הוא: ₪50.00.
בעולם של ציפייה, תמיר בן השלושים וחמש, כבר היה אמור להיות נשוי ואבא לשניים או לשלושה ילדים, לעבוד בעבודה טובה וקבועה, וללכת במסלול שבנו עבורו מאז ילדותו. אבל הוא מוצא את עצמו באמצע החיים ללא עבודה, ללא זוגיות, כשמחלה מסתורית תוקפת אותו. הוא מנסה – לפחות רוצה – לפרוץ, לפרוח, למצוא את המקום שלו, אבל הדפוסים של הבית שבו גדל משתלטים עליו ולא מאפשרים לו להימלט מאותו מדרון חלקלק. הפחד מכישלון או אף יותר מכך – הפחד מהצלחה, משבית אותו, עד שאין ביכולתו להניע את עצמו היכן שעליו לנוע.
בפשטות כנה ואמיצה, אמיר שילון לוקח את הגיבור שלו עד קצה המציאות על שלל כאביה. נשים מרגישות בנוח היא נובלה צלולה, דינמית ואנושית, על גיבור שאינו גיבור, כי אם כמותנו, כמעט.
הוא עומד מעל האסלה, גבו מכופף והוא נשען על ידית הדלת הפתוחה. הוא בדיוק סיים להקיא בקושי רב ובפעם השנייה מאז שהגיע אל חדר השירותים הקטן. הוא התנדנד כל הדרך מהמיטה, נעזר בקירות המסדרון שהסתובב במהירות עצומה ולא הפסיק לרגע. ראשו לחץ מבפנים החוצה, ומבחוץ פנימה, ובחילה עזה הציפה אותו מהבטן ומעלה כל הדרך אל הגרון. העצירוֹת היו תכופות וממושכות, ולרגע היה בטוח שלא יצליח להגיע אל האסלה לעולם. כשהגיע התמוטט אל הרצפה, אחז בדפנות האסלה בשתי ידיו, ושיחרר את מעצורי פיו. הסחרחורת לא הפסיקה גם אז. חדר השירותים הקטן הסתובב כמו תקליט מרובע, מאיים לנתק את ראשו מן הצוואר. בטנו מתכוננת שוב, מתכווצת ומתרחבת בלחיצות שריר מרובות, עד שגרונו ופיו הפכו שוב לכלי הגשה.
בגדיו ספוגים בזיעה, רטובים לחלוטין. חולצתו הלבנה צמודה לגופו, שקופה, ומכנסיו הקצרים ספוגים גם הם, בנוזל חמצמץ. הוא מותש מהמאמץ ומהסיבובים שלא פוסקים. מעולם לא הרגיש ככה. הוא מרגיש שזה אולי הסוף ומנסה שלא להיכנס לחרדה. זה תיכף ייפסק. זה רק עוד התקף. אלים ככל שיהיה, זה רק התקף. טיפות נוטפות ממצחו אל אפו, נתלות על קצה האף ונוטפות כמו מברז דולף אל רצפת החדר. שלולית זיעה מתחילה להקיף את כפות רגליו החלשות, שואפת להציף את הטלפון הנייד שזרוק על מרצפת יבשה.
הוא מתכופף לאט ובזהירות, משתדל שלא להזיז את ראשו. הוא מרים את הטלפון. אבל למי יתקשר? לא להורים. הוא בטוח שגם את הטלפון הזה ידחו בתירוץ מעליב או שיגיעו לבסוף, ויתלו בו מבטים מסכנים וביקורתיים על שהטריח אותם עד לכאן.
הוא נזכר בתאונה ההיא, כמה שנים קודם לכן. הוא היה בדרכו חזרה מהעבודה. בכניסה לכפר סבא, כשנעמד בצומת טי ופגע בו רכב מאחור והעיף אותו אל הנתיב הנגדי. המכונית שבה נהג, סיריון קטנה ושברירית, התקפלה והתהפכה מעוצמת ההתנגשות של הרכב שבא מהכיוון הנגדי ופגע בה במהירות. הוא התעורר הפוך, הראש כלפי מטה והרגליים למעלה. הוא הרגיש את הדם הספוג לאורך רגלו הימנית, אבל לא מישש לבדוק. רק ניסה להיזכר איפה הוא. מהלומה על דלת שמאל הרעידה את כל גופו. מהלומה נוספת. עוד אחת. ואז שקט. הוא היה יכול לשמוע איך הראש שלו מתנפח לאיטו בקולות פצפוץ קטנים. לקולות האלה התלווה קול הניסור של שלדת הרכב שנשמע במרוחק. כמו חלום שהולך ומתפוגג עד שאתה זוכר ממנו רק חלקים קצרים. לבסוף הדלת נתלשה מהמקום וכבאי נטול פנים חתך את חגורת הבטיחות והוא צנח אל תקרת הרכב.
הכבאי שלף אותו מהמכונית והוא הובל אל האמבולנס על גבי אלונקה. ברקע הבהבה תפאורת אורות אדומים של מכוניות שהאירו את שמי הלילה. האורות סנוורו אותו, חדרו את האישונים ועלו במהירות בתעלות העיניים והתנפצו לו בתוך המוח. הפרמדיק שאל איך קוראים לו. בהתחלה לא זכר. הוא לא זכר את התאונה ולא זכר את השם. הפרמדיק היקשה ושאל למי אפשר להודיע, אבל הוא גם לא זכר איך קוראים להורים שלו. הפרמדיק אמר לו שזה בסדר, אבל זה ממש לא היה בסדר. הוא הרגיש כמו גור כלבים שאיבד את אימא. הוא הרגיש כמו גור כלבים שנוסע באמבולנס לכיוון בית החולים עם ג'ינס ספוג בדם. ברגע של תושייה הצליח לבקש שיחפש באנשי הקשר שלו, והפרמדיק מצא שם את אימא ואת אבא.