כבר תקופה ששדים מפלחים את ראשי, עולים ובאים בדמות עשן מתפתל ומסתלסל, חסר כל צבע או ריח, וגלי חום עוטפים ולוחצים ומרקעים אותו כמו מתכת. אינספור חלומות מופיעים ושוטפים אותי. ממשיים, חייתיים, רומסים כמו סוסים ארוכי רעמה, ומבטם הרושף כמו מבקש לשרוף כל חלקת אדמה ירוקה שעוד נותרה בי. החלומות, שלא באו לבקר במשך חודשים ארוכים, מקלפים את שכבת הצבע שהתייבשה, מנסים לגלות, לחשוף, לפצוע. והינה, פיסת צבע יבש מפלחת את הבשר שמתחת לציפורן, גורמת לכאב חד, ואז לפּוּלְסים חוזרים ונשנים, ולקבס. וראשי הסחרחר כבר מסתחרר עוד יותר כמו רולטת מספרים וצבעים, והכדור הקטנטן מקפץ על תאי הגלגל הצבועים שחור ואדום, מאיים ליפול אל מחוץ לטבעת המרקדת לצליל הגורל, אך לבסוף מקרקשת את צעדיה ונעצרת. שתיקתה שתיקתךְ. ורק החלומות ממשיכים לרדוף.

כבר גמרתי בדעתי לחכות לךְ, אבל כמה בן־אדם יכול לחכות? בעצם ההמתנה, כל מה שקורה ביום־יום הוא רק נלווה להמתנה עצמה. ימים שלמים שמתפרקים לשעות שמצטמצמות לדקות, והדקות מלאות במחשבות על איך ומתי ניפגש. שרטוטים מדויקים, תסריטים, תרשימי זרימה, מיליוני התפוצצויות קטנות של שמחה. החיים שיהיו לי אחר־כך לא יידמו לחיים שהיו לי לפני. לחיים שלי עכשיו. ואני רוצה, כל־כך רוצה. צמא במדבר שכולו המתנה. לו רק הייתי מגיע כבר לנווה מדבר וגומע את מי המעיין בלגימות גדולות. כמעט הייתי נחנק מרוב רוויה. עיניי דומעות דמעות של מאמץ ואושר.

במדריך שקניתי לקראת הנסיעה כתוב שניתן למצוא בפּוּנְטָרֶנָס מסעדה שמגישה את הפריחולס הכי טעים בכל אמריקה הלטינית. כבר שנים אני לא מפספס אף הזדמנות לטעום אוכל מיוחד, כזה שייחרט בזיכרון הטעמים של הלשון והחך, גם אם מדובר בסטייה קטנה ממסלול המסע שאליו יצאתי, שראשיתו באיתור מקום מושבך, וסופו בהחזרתך לחיקי.

תוצאות החיפוש בגוגל אמרו לי שפונטרנס היא חור אמיתי. אפילו נהג האוטובוס שאל אותי באנגלית שבורה אם אני בטוח שאני רוצה לנסוע לשם, ואני הצבעתי על הספר העבה שלי ועניתי לו בספרדית שבורה עוד יותר שככה כתוב במדריך.

הדרך לפונטרנס יפה, ובסך הכול נעים לי אם אני מתעלם מהעז שעומדת צמודה לרגל ימין שלי מתחילת הנסיעה ומהתרנגול בכלוב הקש שאני זומם לשחרר לחופשי ברגע שבעליו יירדם. גבעות נישאות משני צידי הכביש המתפתל, עצים ירוקים ממלאים את קרחתן בצפיפות יתר, ולרגע אני מדמיין שאני בדרך ליוקנעם, כפי שנהגתי לנסוע אחת לשבועיים כשסבי עוד היה בחיים, ועוד רגע הגבעות יתחלפו במסעדות דרכים בכניסה לעיר המנומנמת. המהמורות בכביש הישן גורמות לכל הנוסעים לקפץ בצורה מגושמת ולא נותנות מנוח לראש של בעלי העוף. דומה ששפמו העבה והמסולסל לא מושפע מהתנודות וחרף הקפיצות נותר יציב במרכז פניו, תחת צילו של אפו הגדול. על ראשו כובע קש רחב שמשווה לו מראה כפרי.

אני שולף את ערמת הניירות שהדפסתי לטיול. מתחת לאישורי הטיסות אני מוצא את הדף של פונטרנס. יש שם חוף יפה וגם איזה מפל, אבל זה לא באמת מעניין אותי. אני בפרץ חשקים מתמשך לשעועית כהה וחריפה. חוץ מזה, קראתי במדריך שהמדינה הזאת מלאה במפלים, כך שלבטח אתקל באחד או שניים גם אם לא אתאמץ.

האוטובוס עוצר לפתע. בחלון שלצידי, רק קיר סלעים ענק שאי אפשר לראות איפה ואם הוא נגמר. אני חוצה את האוטובוס בזהירות לצד השני, מביט מהחלון ורואה תהום גדולה. היא פוערת את פיה הרחב – צבעו חום ושיניה חדות – ומאיימת לבלוע אותנו בלי ללעוס. הלב שלי נזכר בקיום של פחד גבהים ודופק בחוזקה. רגליי לוקחות אותי בחזרה לצד המרוחק מהתהום. הנהג מדבר ברמקול בספרדית מתגלגלת. הכפרי מתרגם לי שהוא מבקש מכל הנוסעים לרדת ולדחוף את האוטובוס. כולם יורדים במשמעת של חיילים. אני נשאר בתוך האוטובוס – לימדו אותי קודם כול להטיל ספק, אחר־כך לנתח, ללכת לטיפול, ורק אז ליישם. הנהג נועץ בי מבט מצמית ובלי רצון אני מצטרף אל היתר ויורד בזהירות אל אחורי האוטובוס הצהוב הגדול שיוצר שנה לפני שנולדתי. כך מולחם בספרוֹת ברזל מעל הפנס. אנחנו דוחפים לקריאות "ואמוס" של הנהג. בהתחלה האוטובוס לא זז, אבל אז הגלגלים מצליחים לנוע יותר מרבע תנועה ומפלצת הברזל הישנה, שפעם הסיעה תלמידי בית־ספר, מצליחה לעבור את המכשול.