שימו לב כי בסופו של דבר לא חזיתי בזוועה ממשית במו עיניי. אולם הטענה שהיה זה רק הזעזוע שהוביל להסקת המסקנות שלי – אותו קש אחרון ששבר את גב הגמל והבריח אותי מבית החווה המבודד של אֵיקְלִי לשעוט בין גבעות ורמונט הפראיות בלילה ברכב שאינו שלי – משמעותה להתעלם מהעובדות הברורות ביותר של ההתרחשות האחרונה שחוויתי. למרות היקף היכרותי עם המידע ועם ההשערות של הנרי אייקלי, ולמרות הדברים שראיתי ושמעתי, והרושם המובהק שהותירו בי האירועים האלה, עדיין איני יכול, אפילו כעת, להוכיח אם צדקתי או טעיתי במסקנותיי המבעיתות. אחרי הכול, היעלמותו של אייקלי לא מוכיחה דבר. אנשי השריף לא מצאו משהו חריג בביתו, למרות חורי הקליעים שבתוך הבית ומחוצה לו. כאילו הוא יצא כהרגלו לטיול בגבעות ולא חזר. לא נמצא אפילו סימן כי שהה שם אורח, או שהמכונות והצילינדרים הנוראיים האלה אוחסנו בחדר העבודה. פחד המוות שלו מהגבעות הצפופות והירוקות ומפכפוכם האין־סופי של הנחלים שבקרבם נולד וגדל חסר כל משמעות. הרי שאלפים חווים פחדים אפלים כאלה בדיוק. יתרה מכך, אקסצנטריות בקלות יכולה להסביר את מעשיו וחששותיו המשונים לקראת הסוף.

מבחינתי, כל הסיפור החל בשיטפונות ההיסטוריים וחסרי התקדים בוורמונט בשלושה בנובמבר, 1927. הייתי אז, ועודני, מרצה לספרות באוניברסיטת מִיסְקָטוֹנִיק שבארקהם, מסצ'וסטס, וחובב נלהב של הפולקלור של ניו־אינגלנד. זמן קצר לאחר השיטפון, מלבד דיווחים שונים על הקושי, הסבל והסיוע המאורגן שמילאו את העיתונות, החלו להופיע סיפורים תמוהים על יצורים שנמצאו צפים בנהרות מסוימים שעלו על גדותיהם. עד כדי כך, שרבים מחבריי החלו לנהל דיונים מסקרנים ופנו אליי על מנת שאשפוך אור, ככל יכולתי, על הנושא. יחס כה רציני לידע שלי בפולקלור החמיא לי, ועשיתי כל שביכולתי כדי להקטין את הסיפורים המשוגעים והמעורפלים, שהיו באופן כה מובהק התפתחות מודרנית של אמונות תפלות כפריות ישנות. שעשע אותי למצוא מספר אנשים מלומדים שהתעקשו על כך שאי־אלו עובדות מעוותות, נסתרות, שוכנות בבסיס השמועות.

הסיפורים שהובאו לתשומת ליבי הגיעו ברובם מגזרי עיתונים. עם זאת, סיפור אחד הועבר מפה לאוזן והוזכר במכתב שנשלח לחבר שלי מאימו בהָרְדְוִיק שבוורמונט. התיאורים היו זהים בעיקרם, אם כי נראה היה שישנם שלושה מקרים נפרדים: אחד המתקשר לנהר וִינוּסְקִי שבסמוך למוֹנְפֶּלְיֶה, השני בנהר וֵסְט שבמחוז וִינְדְּהָם שאחרי נְיוּפֶיְן, וריכוז שלישי בפֶּסַמְפְּסִיק שבמחוז קָלֵדוֹנְיָה, צפונית ללִינְדּוֹנְוִיל. כמובן שסיפורים תועים אחרים הזכירו מקרים נוספים, אולם בבדיקה מעמיקה נראה היה כי הם כולם משתייכים לשלושת המקרים המוזכרים. בכל אחד מהמקרים, הכפריים דיווחו כי ראו עצם או כמה עצמים מוזרים ומטרידים במים השוצפים שירדו מהגבעות העזובות, והייתה נטייה שכיחה לקשר אותם לאגדה נסתרת, פרימיטיבית ונשכחת־למחצה שהזקנים העלו באוב לטובת המקרה.

אנשים חשבו שראו דמויות של יצורים חיים שאינם דומים לשום דבר שראו לפני כן. באופן טבעי, גופות רבות של בני־אדם נסחפו בערוצים בתקופה טרגית זו, אולם אלה שתיארו את אותן הדמויות המוזרות היו בטוחים למדי שאינן אנושיות, למרות הדמיון השטחי בגודל ובמתאר הכללי. בנוסף, טענו העדים כי אלה לא היו בעלי חיים מאף סוג שקיים בוורמונט. הם היו ורדרדים ואורכם כמטר וחצי, לגופם הסרטני מחוברים זוגות רבים של סנפירי גב או כנפיים קרומיות, כמה קבוצות של גפיים בעלי מפרקים, ומעין אליפסה מפותלת המכוסה בסבך של מחושים קצרים מאוד במקום שבו בדרך כלל אמור להיות הראש. הדמיון בין הסיפורים שהגיעו מן המקורות השונים היה בהחלט יוצא דופן, אולם הפליאה דעכה לאור העובדה שהאגדות הישנות, המשותפות לכל חבל הגבעות, יצרו תמונה קודרת וברורה, אשר בהחלט הייתה עשויה להשפיע על דמיונם של כל העדים המעורבים. מסקנתי הייתה שעדים כאלה – כפריים, פשוטי עם ונאיביים בכל מובן – חזו בתוך זרמי הנהרות הגועשים בגופותיהם הנפוחות והמוכות של אנשים או של חיות משק, ואפשרו לפולקלור הזכור במעורפל לייחס לעצמים מעוררי החמלה האלה תכונות פנטסטיות.

אף על פי שהדור הנוכחי כמעט שכח אותו לחלוטין, ולמרות אופיו המעורפל והחמקמק, הפולקלור העתיק היה ייחודי, וללא ספק שיקף את השפעותיהם של סיפורים אינדיאנים מוקדמים עוד יותר. למרות שמעולם לא ביקרתי בוורמונט, הכרתי אותם היטב מקריאת המונוגרפיה הנדירה מאין כמותה של אִלַיי דֶוֶנְפּוֹרְט, אשר מכסה את הסיפורים שעברו מפה לאוזן לפני 1839 בקרב האנשים המבוגרים ביותר במדינת ורמונט. המידע הזה תאם במידה רבה לסיפורים ששמעתי בעצמי מהקשישים הכפריים בהרי ניו־המפשייר. בקצרה, נרמז על קיומו של גזע נסתר של ישויות מפלצתיות אשר שכנו היכן שהוא בגבעות המרוחקות יותר, בעומק היערות שעל הפסגות הגבוהות ביותר, ובעמקים האפלים, היכן שהנחלים נובעים ממקור לא ידוע. ישויות אלו נחזו לעיתים רחוקות, אך ראיות על קיומן דווחו על ידי אלה שנדדו רחוק מן המקובל במעלה הרים מסוימים או לתוך אי־אלה נקיקים עמוקים ותלולים שאותם החרימו אפילו הזאבים.

נמצאו עקבות רגליים או טפרים מוזרים על שטחי אדמה ריקים ובבוץ שעל גדות הנחלים; ומעגלי אבן מסקרנים שסביבם הדשא נשחק לחלוטין, ולא נראו כאילו הטבע בלבד מיקם ועיצב אותם. היו גם אי־אלה מערות עמוקות להחריד בצידי הגבעות, אשר הכניסה אליהן נאטמה על ידי סלעים באופן שאינו נראה מקרי, ושאליהן ומהן הובילו מספר גבוה מהממוצע של עקבות מוזרות, אם אכן ניתן היה לקבוע את כיוונן של עקבות אלה. והנורא מכול – היו יצורים שהרפתקנים ראו לעיתים רחוקות מאוד בדמדומי העמקים המרוחקים ביותר וביערות האנכיים והצפופים שמעבר לאזורי הטיפוס המקובלים.

הייתי מעדיף שהתיאורים השונים של היצורים האלה לא היו זהים עד כדי כך, אולם כמעט כל השמועות חלקו כמה פרטים משותפים. הן ציינו כי היצורים דומים לסרטנים גדולים בצבע אדום בהיר, בעלי זוגות רבים של רגליים ושתי כנפי עטלף במרכז הגב. לפעמים הם הלכו על כל רגליהם, ולפעמים על הזוג האחורי בלבד כשהם משתמשים ביתר בשביל להעביר חפצים גדולים שטבעם לא ברור. במקרה אחד, הם נצפו במספרים גדולים, מדדים בקבוצה לאורך נחל רדוד ביער, מסודרים בשורות של שלושה ונעים בסדר ממושמע. במקרה אחר, אחד מהם נצפה בלילה ממריא מראשה של גבעה בודדה קירחת, ואז נעלם בשמיים לאחר שקווי המתאר של כנפיו הענקיות הסתמנו לרגע על רקע הירח המלא.

היצורים האלה היו בסך הכול שבעי רצון לעזוב את האנושות לנפשה, אולם לעיתים הם הואשמו בהיעלמותם של הרפתקנים, במיוחד כאלה שבנו בתים קרוב מדי לעמקים מסוימים או גבוה מדי במעלה הרים מסוימים. אתרים רבים נודעו עם הזמן כמקומות שאינם מומלצים להתיישבות, תחושה שנותרה זמן רב לאחר שהסיבה עצמה נשכחה. אנשים הביטו על צוקי ההרים הקרובים ברעד, אף שלא ידעו כמה מתיישבים אבדו וכמה בתי חווה הפכו לאפר על המורדות הנמוכים של הזקיפים הירוקים והקודרים.

על אף שבסיפורים המוקדמים ביותר היצורים פגעו רק במסיגי גבול, מאוחר יותר סופר על סקרנותם ביחס לאנשים ועל ניסיונם לבסס מוצבים סודיים בעולם האנושי. היו סיפורים על עקבות טפרים מוזרות שנראו בבקרים מסביב לבתי חווה ועל היעלמויות אקראיות באזורים שמחוץ לשטחים שבהם הנוכחות של היצורים הייתה מובהקת. כמו כן, אוזכרו גם קולות מזמזמים שהזכירו דיבור אנושי והציעו הצעות מפתיעות למטיילים בודדים על דרכים ושבילי עגלות בעומק היער, וילדים שאימה אחזה בהם בגלל מה שראו או שמעו במקומות שבהם היער הקדמון התקרב ממש עד לפתח ביתם. באגדות החדשות ביותר, אלה שקדמו לדעיכתן של האמונות התפלות ונטישת הקשר הקרוב עם המקומות המפחידים, ישנן התייחסויות מזועזעות למתבודדים ולחקלאים במקומות רחוקים שבשלב כלשהו של חייהם חוו שינוי מנטלי מבחיל והודרו מן החברה. עליהם דיברו בלחש כעל בני תמותה שמכרו את עצמם לישויות המוזרות. באחד מחבלי הארץ הצפון־מזרחיים היה מקובל עד שנת 1800 להאשים מסתגרים אקסצנטריים ולא אהודים במיוחד בשיתוף פעולה עם היצורים המתועבים או בייצוגם.

בנוגע לזהותם של היצורים, באופן טבעי היו הסברים מגוונים. כינוים הנפוץ היה "ההם" או "העתיקים", אולם מונחים אחרים היו בשימוש מקומי או זמני. ככל הנראה, רוב המתיישבים הפוריטנים קבעו שהם בני לוויתו של השטן ושמו אותם במרכזן של תהיות תאולוגיות מלאות יראה. אלה שגדלו עם המסורת הקלטית, בעיקר הסקוטים והאירים של ניו־המפשייר, ואלה שהתיישבו בוורמונט בזכות מענקי האדמה הקולוניאליים של המושל וֶנְטְווֹרְת', קישרו אותם במעורפל לפיות שוחרות הרעה ול"אנשים הקטנים" של הביצות ושל ביצורי האבן והאדמה העתיקים, והגנו על עצמם בעזרת קטעי לחשים שעברו מדור לדור. אולם לאינדיאנים היו את התיאוריות מרחיקות הלכת ביותר. למרות שהאגדות השבטיות היו שונות זו מזו, היה קונצנזוס בכל הנוגע לאמונה בפרטים חשובים מסוימים, והוסכם פה אחד שהיצורים הגיעו מחוץ לכדור הארץ.

המיתוסים של שבטי הפֶּנָקוּק, שהיו האחידים והציוריים ביותר, טענו כי "המכונפים" הגיעו מהדובה הגדולה שבשמיים והיו להם מכרות בגבעות כדור הארץ שבהם כרו סוג של אבן שלא יכלו להשיג על אף כוכב־לכת אחר. הם לא חיו כאן, אלא בסך הכול תחזקו מוצבים ועפו חזרה אל הכוכבים שלהם שבצפון עם מטענים ענקיים של אבנים. הם פגעו אך ורק באנשי כדור הארץ שהתקרבו יותר מדי או ריגלו אחריהם. בעלי החיים נמנעו מהם מתוך שנאה אינסטינקטיבית ולא מפני שניצודו. הם לא יכלו לאכול את בעלי החיים של כדור הארץ והביאו איתם את המזון שלהם מן הכוכבים. אסור היה להתקרב אליהם ולפעמים ציידים צעירים שהלכו אל הגבעות שלהם לא שבו. כמו כן, אסור היה להקשיב לדברים שנלחשו ביער בלילה, בקולות דמויי דבורים אשר ניסו להישמע אנושיים. הם ידעו את השפות השונות של בני האדם – הפנקוק, ההוּרוֹן, אנשי חמשת האומות – אך נראה שלא הייתה להם שפה משלהם, או שלא היה להם צורך בה. הם דיברו בעזרת הראשים שלהם, אשר שינו צבע בדרכים שונות בשביל לסמן דברים שונים.

כל האגדות, לבנות ואינדיאניות כאחת, שככו במהלך המאה התשע־עשרה, מלבד אי־אלה מקרים אקראיים של נסיגה לאמונות העתיקות. תושבי ורמונט השתקעו, ולאחר שהשבילים ומגורי הקבע שלהם עמדו על פי תוכנית קבועה, הם זכרו פחות ופחות את הפחדים ואת דפוסי ההימנעות השונים אשר הכתיבו תוכנית זו, ואף את קיומם. רוב האנשים פשוט ידעו ששטחי גבעות מסוימים נחשבו ללא בריאים, לא רווחיים, ובאופן כללי חסרי מזל מדי בשביל לחיות בהם, ושעדיף לשמור מהם מרחק ככל האפשר. עם הזמן, המסורת וההשקעות הפיננסיות התקבעו כה חזק בתחומי אזורי ההתיישבות, שכבר לא הייתה כל סיבה לנדוד מחוצה להם, והגבעות הרדופות ננטשו במקרה ולא כתוצאה מתכנון. למעט בזמן מקרי אסון מקומיים נדירים, היו אלה רק סבתות חובבות פלאות ואנשים בשנות התשעים לחייהם שאוהבים להרהר בעבר, אשר לחשו על ישויות שחיו בגבעות האלה; ואפילו לוחשים מסוג זה הודו שלא הייתה עוד סיבה לפחד של ממש מפני היצורים הללו, עכשיו שהם התרגלו לנוכחות הבתים והישובים, ושבני האנוש עזבו בשקט את השטח שבחרו לעצמם.

כל זאת ידעתי מקריאה ומסיפורי עם מסוימים אשר שמעתי בניו־המפשייר. לכן, כשהחלו לצוץ השמועות בזמן השיטפון, יכולתי לנחש בקלות מה היה הרקע הדמיוני להתפתחותן. השקעתי מאמץ רב להסביר זאת לחבריי ולכן שעשעה אותי מאוד ההתעקשות של כמה נפשות וכחניות במיוחד על האפשרות של מרכיב אמת בדיווחים. אנשים אלה ניסו להצביע על כך שאת האגדות המוקדמות אפיינו אחידוּת ושרידוּת, ושלנוכח טבען המסתורי של גבעות ורמונט שכמעט לא נחקרו, אין זה חכם להיות דוגמטי בנוגע ליצורים שיכולים או לא יכולים לשכון בהן; ולא ניתן היה להרגיע אותם בהסבר שכל המיתוסים היו בנויים על פי תבנית ידועה היטב המאפיינת את רוב האנושות ומוכתבת על ידי שלבים מוקדמים של חוויות דמיון שתמיד יוצרים רעיונות־שווא זהים.

לא עזר להדגים למתנגדים כאלה שהמיתוסים של ורמונט היו שונים רק במעט במהותם מהאגדות האוניברסליות המאנישות את הטבע אשר מילאו את העולם העתיק בפאונים, דריאדות וסאטירים, שהיוו את הבסיס לקָלִיקָנְזָרִי של יוון המודרנית, ושהעניקו לוויילס ולאירלנד הפראיות את הרמזים האפלים לגזעים המוזרים, הקטנים, הנוראיים והנסתרים של הטְּרָגְלוֹדִיטִים והחופרים. לא היה טעם לציין גם את האמונה הדומה עוד יותר של שבטי גבעות נפאל בקיומם של המִי־גוֹ המבעיתים או בשמם האחר, "אנשי השלג הנוראיים", ששוכנים בכיעורם בפסגות האבן המושלגות של הרי ההימלאיה. כשהצגתי ראיות אלה, יריביי הפכו אותן נגדי בכך שטענו שהן מרמזות על בסיס היסטורי ממשי לסיפורים העתיקים, ושניתן להסיק מכך על קיומו של גזע עתיק ומוזר בן כדור הארץ אשר נדחק להיחבא בעקבות הופעתו של הגזע האנושי והשתלטותו על כוכב הלכת, ושייתכן, באופן מתקבל על הדעת, ששרד במספרים קטנים עד העבר הקרוב – או אפילו עד ההווה.

ככל שצחקתי יותר על התיאוריות האלה, כך חבריי העקשנים טענו אותן במשנה תוקף. הם הוסיפו כי אף ללא מסורת האגדות, הדיווחים האחרונים היו יותר מדי ברורים, אחידים, מפורטים ושפויים באופן שבו סופרו בשביל להתעלם מהם. שניים או שלושה פנאטים קיצוניים הרחיקו לכת עד כדי רמיזה על משמעויות אפשריות בסיפורים האינדיאניים העתיקים שייחסו לישויות הנסתרות מקור חוצני. הם ציטטו את הספרים המופרעים של צ'ארלס פורט וטענותיהם כי נוסעים מעולמות אחרים ומהחלל החיצון כבר ביקרו פעמים רבות בכדור הארץ. רוב יריביי, עם זאת, היו לא יותר מאנשי התנועה הרומנטית שניסו להעניק חיים לסיפורי הפנטזיה על "האנשים הקטנים" האורבים בסתר, שהתפרסמו על ידי ספרות האימה הבדיונית של ארתור מָאכֶן.