אני כותב תחת לחץ מנטלי ניכר, מכיוון שעד הלילה אחדל להתקיים. אני חסר כול ומתקרב לסוף אספקת התרופה שלבדה הופכת את חיי לנסבלים, ואיני מסוגל לסבול עוד את העינוי. אזרוק את עצמי מתוך חלון עליית הגג הזה אל הרחוב המטונף שתחתיי. אל נא תחשיבו את היותי עבד למורפיום כחולשה או כניוון מוסרי. לאחר שתקראו דפים אלה ששורבטו בחופזה, תוכלו לנחש, אם כי לא להבין באמת, מדוע אני כה זקוק לשכחה או למוות.

זה קרה באחד מהאזורים הפתוחים והשוממים ביותר של האוקיינוס השקט הרחב. אוניית הדואר שעליה שירתי כממונה על המטען נפלה קורבן בידי ציידת אוניות גרמנית. הייתה זו רק תחילתה של המלחמה הגדולה, וחיל הים ההוּני עוד לא הפנה לגמרי את עורפו לחוקים המקובלים, כך שכלי השיט שלנו נתפס כשלל על פי חוק, ואנו, הצוות, קיבלנו יחס הוגן ומתחשב, כראוי למעמדנו כשבויי ים. כה ליברלית הייתה גישתם של שובינו, שחמישה ימים לאחר שנשבינו, הצלחתי להימלט לבדי בסירה קטנה, עם מים ועם צידה שהייתה אמורה להספיק לזמן ממושך.

כאשר מצאתי את עצמי לבסוף חופשי ונסחף בזרם, לא היה לי מושג היכן אני נמצא. מעולם לא הייתי נווט מוכשר, וכעת יכולתי רק לנחש במעורפל, לפי השמש והכוכבים, שהייתי היכן שהוא דרומית לקו המשווה. בנוגע לקו האורך, לא ידעתי דבר, ומסביבי לא ראיתי אפילו אי או רצועת חוף. הים המשיך להיות רגוע, ובמשך ימים אינספור המשכתי להיסחף תחת השמש השורפת בהמתנה לספינה חולפת כלשהי או להיתקלות בחופיה של איזו אדמה מיושבת. אולם לא הופיעה כל ספינה או אדמה ואני התחלתי להתייאש בבדידותי במרחבים המטלטלים של הכחול הבלתי נגמר.

התפנית התחוללה בזמן שישנתי. את פרטיה לא אדע לעולם, מכיוון שהשינה שלי, למרות שהייתה טרודה ומוכת חלומות, לא נקטעה. כשהתעוררתי, גיליתי שאני שקוע למחצה בתוך מישור בוצי, שחור ואיום, שהשתרע סביבי עד לאופק המבט, מכוסה בגבעות קטנות, ובתוכו, הסירה עמדה שקועה במרחק מה ממני.

בהחלט ניתן היה להניח שהתחושה הראשונה שלי תהיה השתוממות לאור שינוי נוף כה חריג ובלתי צפוי, אולם למעשה חשתי יותר בעתה מאשר פליאה, שהרי באוויר ובאדמה המרקיבה היה דבר־מה זדוני שהקפיא את עצמותיי. האזור כולו היה ספוג בריח מבחיל של דגים רקובים ושל יצורים אחרים, קשים יותר לתיאור, אשר בצבצו מהבוץ הדוחה שכיסה את המישור הבלתי נגמר. ואולי, אין לקוות שאצליח לתאר במילים את הכיעור הבלתי נתפס שיוצר השילוב שבין שקט מוחלט וצחיחות כבירה. לא היה דבר בטווח שמיעה או ראיה, רק מרחבים של רפש שחור, ועם זאת, דווקא הדֹם המוחלט והחד־גוניות של הנוף הם אלה שדיכאו את רוחי בפחד מעורר בחילה.

למעלה השמש קפחה מתוך שמים שנראו כמעט שחורים בצלילותם האכזרית, כאילו היו בבואה של הביצה השחורה כמו דיו, שתחת רגליי. בעודי זוחל לעבר הסירה המשוקעת, הבנתי שרק סְבָרה אחת יכולה להסביר את מצבי: בעקבות התפרצות געשית חסרת תקדים, חלק מקרקעית האוקיינוס ודאי נדחפה לפני השטח, וחשפה אזורים אשר במשך מיליוני שנים שכבו בעומק הלא ייאמן של המצולות. כה נרחבת הייתה האדמה החדשה שעלתה תחתיי, שלא יכולתי לאתר אפילו רחש קלוש מהאוקיינוס הגואה, לא משנה עד כמה אימצתי את אוזניי. ואף ציפור־ים אחת לא הגיעה לטרוף את היצורים המתים.

מספר שעות ישבתי שקוע במחשבות ובדאגות על הסירה אשר שכבה על צידה והטילה מעט צל בזמן שהשמש נעה על פני השמיים. ככל שהתקדם היום, האדמה איבדה מדביקותה ונראה היה שהיא תתייבש מספיק בשביל מסע קצר. באותו הלילה ישנתי רק מעט, וביום המָחרת, הכנתי לעצמי צרור של אוכל ומים מתוך ציפייה למסע יבשתי בחיפוש אחר הים הנעלם, ואולי גם חילוץ.

רק ביום השלישי מצאתי שהאדמה יבשה מספיק כדי לצעוד עליה ללא קושי. סרחון הדגים היה מבחיל עד כדי טירוף, אולם הייתי עסוק מדי בדברים חשובים יותר כדי להתייחס לפגע זניח שכזה, ובאומץ יצאתי אל עבר יעד בלתי ידוע. במשך יום שלם עשיתי את דרכי מערבה, נעזר בתל מרוחק שנישא גבוה יותר מכל כיפה אחרת במדבר מכוסה הגבעות. באותו הלילה הקמתי מחנה, וביום הבא המשכתי לנוע לכיוון התל, אף על פי שהוא נראה רחוק כמעט כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. בערב הרביעי הגעתי לבסיס התל אשר היה גבוה הרבה יותר ממה שנראה מרחוק. הוא נבדל עוד יותר מסביבתו בזכות הגיא שלמרגלותיו. עייף מדי כדי לטפס, שכבתי לישון בצילו של התל.

אני לא יודע מדוע חלומותיי היו כה פרועים באותו הלילה, אולם עוד לפני שעלה מעל המישור המזרחי הירח המוזר שכבר החל לדעוך, התעוררתי בזיעה קרה, נחוש לא לישון יותר. לא יכולתי לחוות עוד את חזיונות הליל שנגלו בפניי. ובזוהר הירח ראיתי כמה טיפשי היה מצידי לנוע במהלך היום. ללא בוהק השמש הקופחת, מסעי היה עולה לי בפחות אנרגיה. אכן, כעת הרגשתי שאני מסוגל לבצע את הטיפוס שכה הרתיע אותי בזמן השקיעה. הרמתי את הצרור שלי והתחלתי לטפס אל עבר פסגת הכיפה.

כבר סיפרתי שהחד־גוניות של המישור מכוסה הגבעות העלתה בי אימה מעורפלת, אולם אני סבור שהאימה שלי גדלה כאשר עליתי לפסגת התל והבטתי מטה אל הצד שני, אל עבר בור או קניון שאת עומקיו השחורים הירח עוד לא הצליח להאיר. הרגשתי עצמי בקצה העולם, מביט מעבר לשולי מצולות הכאוס של הליל הנצחי. האימה העלתה בראשי זיכרונות תמוהים מגן העדן האבוד של מילטון, של הטיפוס המזוויע של השטן דרך ממלכות האפלה שעוד לא עוצבו.

כאשר הירח הגביה, התחלתי לראות שמורדות הגיא לא היו כה מאונכים כמו שתיארתי לעצמי. זיזים ומקטעים של סלע בולט שימשו בתור נקודות לדריסת רגל, והירידה עברה בקלות יחסית. ולאחר ירידה של כמה מאות מטרים, הזווית התמתנה למדי. מונחה באמצעות דחף שאיני יכול להסביר במדויק, עשיתי את דרכי על הסלעים מטה, ונעמדתי בחלק שבו הירידה נעשית מתונה יותר, מביט אל תוך עומקי התופת שאליהם שום אור לא חדר מעולם.

לפתע תשומת ליבי נכבלה לעצם רחב ובודד שניצב במורד הנגדי ונישא מעלה בזווית חדה לפניי. העצם הבליח תחת לובן קרני הירח העולה, שזה עתה הגיעו אליו. זו הייתה חתיכת סלע עצום ותו לא, גיליתי זאת במהרה. אולם קיבלתי רושם מעורפל שקו מתארו ומיקומו לא היו טבעיים באופן מוחלט. כשהתקרבתי, התמלאתי בתחושות שאני לא מסוגל לבטא. למרות ממדיו הענקיים והימצאותו מימי קדם בתהום פעורה בקרקעית הים, הבנתי מעבר לכל ספק שהעצם המוזר היה מונולית מלאכת מחשבת שגודלו האימתני עוצב בידי אומן, וייתכן שסגדו לו יצורים חיים וחושבים.

*המשך העלילה בספר המלא*