"כמה אדום הסומאק הזה!"

איירין בַּרְטוֹן מלמלה בתשובה משהו מתבקש, שכן העץ העלה בה זיכרונות כואבים.

והאורחת, שלא ידעה על כך דבר, המשיכה. "את יודעת, איירין, העץ הזה עושה לי צמרמורת! אני לא מסוגלת להסביר למה, רק שהעץ הזה לא נעים, לא טוב. למשל, למה העלים שלו אדומים באוגוסט אם הם לא אמורים לשנות את צבעם עד אוקטובר?"

"יש לך מחשבות כל־כך מוזרות, מֵיי! העץ בסדר גמור, למרות שמבחינתי הוא סמל של עצב. בגלל סְפּוֹט המסכן, את יודעת. קברנו אותו מתחת לעץ לפני יומיים. בואי לראות את הקבר".

שתי הנשים עזבו את הגזוזטרה שעליה התנהלה השיחה וחצו בנינוחות את המדשאה, שבסופה, בבידוד מפתיע כמעט, צָמח הסומאק. וגברת וַאטְקוֹם, אשר הפגינה עניין כה רב בעץ, פקפקה בכך שהוא אכן סומאק, שהרי עלוותו הייתה בלתי רגילה, וענפים התפתלו והתעוותו בו לבלי הכר. וברגע זה, אומנם העלים הוכתמו בגון עמום של ארגמן, אך במקום להידלדל, הם נראו נפוחים, כאילו העלווה השופעת לא הייתה לחלוטין בריאה.

הן עמדו כמה רגעים, בוחנות את הקבר הקטן והעלוב, והשתיקה נקטעה רק כאשר גברת וואטקום זינקה אל מרגלות העץ וחזרה עם משהו בידה. "איירין, תראי את הקיכלי המת הזה. יצור מסכן כזה! נוצות כל־כך נפלאות, ועם זאת, הוא שוקל פחות משזיף מסוכר".

גברת ברטון בחנה אותו בגבות קמוטות. "אני לא מבינה מה קורה לציפורים, מיי, אלא אם כן מישהו פיזר רעל. אנחנו מוצאים אותן ברחבי הגן, ולרוב מתחת או קרוב מאוד לעץ הזה".

ספק אם גברת וואטקום הקשיבה. היא לא הייתה מרוכזת הבוקר, ורק בחנה את הענפים המעוותים של הסומאק בקפידה מהורהרת. "מעניין שהעלים החליפו צבע כבר בתקופה הזו של השנה", היא מלמלה. "זה מזכיר לי את המחלה של גֵ'רָלְדִּין המסכנה. היא התעניינה בעץ הזה בצורה בלתי רגילה, את יודעת. אדום למדי הוא היה אז, ועם זאת, היה זה רק חודש יוני, והעלים בקושי החלו לצמוח".

"מיי, יקירתי! יש לך הבוקר עלים אדומים על הראש!" ענתה איירין, לא בטוחה אם דבריה נאמרו כדי לעצבן או לשעשע אותה. "אין לי מושג למה את כל־כך מודאגת בנוגע לצבע. זו בסך הכול תוצאה של חום חריג שנמשך יומיים. הרי העלים היו דהויים כמעט לגמרי כשקברתי את ספוט המסכן".

נדמה היה שהשיחה הייתה טריוויאלית עד כדי אבסורד, אולם גם לאחר שגברת וואטקום עזבה, איירין לא הצליחה להסיט את דעתה ממחלתה הסופנית של בת דודתה.

*המשך הסיפור בספר המלא*