"כן, יש אחת, כמובן, אך אתם לעולם לא תשימו לב לכך".

טענה זו שנזרקה בהלצה שישה חודשים קודם לכן, בגן שמשי בחודש יוני, עלתה בזיכרונה של מרי בּוֹיְן. היא הבינה לפתע את משמעותה הסמויה בזמן שעמדה בדמדומי דצמבר, בעודה ממתינה להגעתן של העששיות אל הספרייה.

המילים נאמרו על ידי חברתם, אָלִידָה סְטֵיְר, בזמן ששתו תה על מדשאתה בפַּנְגְּבּוֹרְן, בנוגע לאותו הבית בדיוק שבו שוכנת הספרייה שבה עמדה כעת, ואשר הייתה ה"מאפיין" המרכזי בו. בחיפושם אחר בית כפרי באחד מהמחוזות הדרומיים או הדרום־מערביים, מרי בוין ובעלה, מייד עם הגעתם לאנגליה, גלגלו קושי זה היישר למפתנה של אלידה סטייר, אשר התמודדה איתו בעצמה בהצלחה רבה. אולם רק לאחר שהם דחו, כמעט כלאחר יד, מספר הצעות מעשיות ושקולות, אלידה זרקה הצעה: "ובכן, יש את לִינְג בדוֹרְסֶטְשֶׁיְר. הבית שייך לבני דודיו של הוּגוֹ, ואתם יכולים לקבל אותו בגרושים".

הסיבות למחירו הזול כל־כך של הבית שהיא הציגה – ריחוקו מתחנת הרכבת והיעדרן של מנורות חשמליות, כמו גם צנרת מים חמים ושאר השירותים הנחוצים לאספסוף – הן גם אלה שקסמו לחוש הרומנטי של הזוג האמריקאי שתר בכזו עיקשות מוזרה אחר חסרונות המחייה הכרוכים, כך הורגלו לחשוב, בארכיטקטורה חריגה להפליא.

"אני לא אאמין שאני גר בבית עתיק עד שלא אחווה בו אי־נוחות מוחלטת", התעקש בהלצה נד בוין, המוחצן יותר מבין השניים, "כל סימן, זעיר ככל שיהיה, של 'נוחות', יגרום לי לחשוב כי הוא נקנה מתצוגה כשכל פריטיו ממוספרים, והורכב מחדש". והם פירטו בדיוק שנון את החשדות והדרישות השונות שלהם, מסרבים להאמין כי הבית שבת הדודה המליצה עליו היה אכן מתקופת שושלת טְיוּדוֹר עד שגילו שאין בו מערכת הסקה, ושכנסיית הכפר ניצבה ממש על הנכס עד ששוכנעו שאספקת המים לבית, על פי רוב, אינה מובטחת כלל.

"הבית יותר מדי לא נוח כדי להיות אמיתי!" הכריז אדוארד בוין עם כל חסרון שהוציאו ממנה, אולם הוא קטע את התרגשותו בשביל לשאול, בנסיגה פתאומית אל החשדנות, "ורוח הרפאים? הסתרת מאיתנו את העובדה שאין רוח רפאים!"

מרי צחקה יחד איתו באותו הרגע, אך בלי להפסיק לצחוק שמה לב, שהרי תפיסתה פעלה במספר תדרים במקביל, לחוסר הרגש הפתאומי בצחוקה של אלידה.

"ובכן, מחוז דורסטשייר מלא ברוחות, אתם יודעים".

"כן, כן, אבל זה לא יספיק. אני לא רוצה לנסוע עשרה קילומטרים בשביל לראות את רוח הרפאים של מישהו אחר. אני רוצה אחת משלי בתחום הנכס. האם ישנה רוח רפאים בלינג?"

תשובתו השנונה גרמה לאלידה לצחוק שוב, ובדיוק אז זרקה את תשובתה המושכת במיסתורין שלה, "כן, יש אחת כמובן, אך אתם לעולם לא תשימו לב לכך".

"לא נשים לב לכך?" גער בה בוין, "מהי רוח רפאים אם היא לא מוכרת ככזו?"

"אני לא יודעת. אך זה הסיפור".

"שישנה רוח רפאים, אך אף אחד לא יודע שהיא רוח רפאים?"

"ובכן, זה מתגלה רק לאחר מכן".

"לאחר מכן?"

"רק זמן רב מאוד לאחר מכן".

"אך אם היא זוהתה כמבקר מן העולם הבא, מדוע זיהויה לא הועבר במשפחה? כיצד היא הצליחה לשמור על סודה?"

אלידה רק הנידה ראשה. "אל תשאל אותי איך. אבל היא הצליחה".

"ואז פתאום", מרי דיברה כמו מתוך מצולות החיזיון, "פתאום, זמן רב לאחר מכן, את אומרת לעצמך, זו הייתה הרוח?" בהלה לא מובנת עברה בה למשמע הקול המת שאיתו שאלתה האפילה על שיחתם של השניים האחרים, והיא ראתה את צל אותה הבהלה חולפת באישוניה הבהירים של אלידה.

"אני מניחה שכן. פשוט צריך להמתין".

"לעזאזל עם ההמתנה!" התערב נד. "החיים קצרים מדי כדי לבזבז אותם על רוח שניתן ליהנות ממנה רק בדיעבד. אין משהו טוב יותר מזה, מרי?"

אולם הסתבר שגורלם לא ייעד להם דבר טוב יותר, שהרי תוך שלושה חודשים משיחתם עם גברת סטייר, כבר התבססו בלינג, והחיים שייחלו להם עד כדי תכנון מדוקדק של כל פרטי היומיום – החלו.

הם רצו לשבת בדמדומי דצמבר הכבדים מול אח כזו בדיוק, בעלת גגון מתכת רחב הסופג חום, תחת קורות גג משופעות כאלה בדיוק, העשויות אלון שחור, עם התחושה שמעבר לזגוגיות החלון הביפורי, הגבעות החשיכו לכדי בדידות עמוקה יותר. לשם העונג המוחלט שבתחושות אלה, מרי בוין סבלה במשך קרוב לארבע־עשרה שנה את הכיעור מוחץ הנפש של המערב התיכון, ואדוארד בוין המשיך בנחישות בעיסוקיו כמהנדס עד אשר, בפתאומיות שעדיין לא התרגלה אליה, הרווח הפלאי ממכרה בלו סטאר העמיד לרשותם ברגע אחד את החיים ואת הפנאי לטעום מעונג זה. הם בשום פנים ואופן לא התכוונו לנצל את מצבם החדש לבטלה, אלא להקדיש את זמנם לפעילויות של נחת. לה היה חזון של ציור וגינון (על רקע הקירות האפורים), והוא חלם להוציא לאור את ספרו על "הבסיס הכלכלי של התרבות", המתוכנן מזה זמן־מה. ועם עבודה מרתקת שכזו לפניהם, התבודדות הייתה צו השעה. הם לא יכלו להתרחק מספיק מהעולם או לצלול עמוק מדי אל תוך העבר.

מחוז דורסטשייר משך אותם כבר מהרגע הראשון לאור ריחוקו היוצא מן הכלל מבחינה גאוגרפית. אולם לזוג בוין זה היה חלק מקסמו הנצחי של האי הדחוס להפליא, ״קן מחוזות״, כפי שכינוהו, שמכל־כך מעט ניתן היה ליצור רושם כה חזק. שכל־כך מעט מיילים נהיו מרחק, ושמרחק כה קצר שינה כה רבות כאן.

"זה מה שיוצר רושם כה עמוק", הסביר נד באחת משיחותיהם בהתלהבות, "ומבליט אפילו את הקטנים שבהבדלים ביניהם. הם הצליחו לתת כל־כך הרבה טעם אפילו לטעימה הקטנה ביותר".

והטעם היה חזק במיוחד בלינג: לבית האפור העתיק, החבוי בצל הגבעות, היו כמעט כל הסממנים של קיום ארוך. עובדת היותו לא גדול או יוצא דופן רק חיזקה בעיני הזוג בוין את התחושה המיוחדת שבמשך מאות שנים הוא שימש מאגר חשוך ועמוק של חיים. החיים ודאי לא היו ססגוניים במיוחד. במשך תקופות ממושכות, לא היה בכך כל ספק, החיים רק טפטפו בשקט על שטח פניו של העבר, בדומה לגשם הסתיו, אשר שעה אחר שעה טפטף חרש אל תוך ברכת הדגים הירוקה שבין עצי הטקסוס. אולם במצולות הדוממות של מי הקיום העומדים, לעיתים נוצרים זרמי רגש מוזרים, ומרי בוין הרגישה כבר מהתחלה את מגעו של זיכרון חד יותר.

התחושה הזו מעולם לא הייתה חזקה כמו אחר הצוהריים בדצמבר בזמן שחיכתה בספרייה לעששיות המתעכבות, כאשר קמה ממקום מושבה ונעמדה בין הצללים של האח. בעלה יצא לאחר ארוחת הצוהריים לאחד מטיוליו הארוכים בגבעות. היא שמה לב בזמן האחרון שהוא העדיף להיות לבד בזמן טיוליו והסיקה מתוך הביטחון המוכח של יחסיהם שהספר הטריד אותו ושהוא נזקק לזמן אחר הצוהריים על מנת להרהר בשאלות שעלו במהלך עבודתו בבוקר. לא היה ספק כי הספר לא התקדם כפי שקיוותה וקמטי בלבול חדשים הופיעו בין עיניו, קמטים שלא היו קיימים כאשר היה מהנדס. אז, הוא נראה מותש כמעט עד חולי, אולם שד הדאגה הנוכחי לא זוהה בו מעולם. ולמרות הכול, מעט העמודים שהוא קרא לה עד כה, המבוא והתקציר של הפרק הראשון, העידו על הבנה חזקה של הנושא וביטחון גובר ביכולותיו.