אמא שמחה עד האוזניים שחזרתי לצייר, אבל עמוק בפנים ידעתי שהיא בעיקר שמחה שאני ילד רוסי טוב, לא מתמסטל ולא יוצא עם בנים (תיקון: לא מביא יותר בנים הביתה ולא מתקשר אליה כשאני מסטול), ולכולנו הייתה שמחה וצהלה. לפחות כל עוד גרתי בירושלים והייתי סטודנט מצטיין ואפילו קנו כמעט את כל העבודות שלי בתערוכת הסיום.

איציק אָרוֹיוֹ, שמלמד בבצלאל ולקח אותי תחת כנפו, אמר שזהו, מאני טיים. אני יכול (חייב) לספק את הסחורה, יש כמה מקומות שהוא מכיר והוא יכול להציג אותי, ככה התחלתי להתגלגל ואפילו הצלחתי לא רע. יצירה בתערוכה קבוצתית במוזיאון תל־אביב, עוד יצירה בתערוכה קבוצתית במוזיאון ירושלים, ציור במוזיאון פתח־תקווה, תערוכת יחיד ראשונה שנה אחרי שסיימתי את בצלאל והזמנה להציג בגלריות מסחריות בחו"ל. הייתי בן עשרים וחמש וקצת ועל גג העולם. ואני יש לי סוג של פחד גבהים, אני מסתכל למטה ורואה את עצמי מרוסק (ואז אני המרוסק מסתכל על עצמי שעומד למעלה וכל מה שהוא יכול לראות זה את יהלי שלפני הנפילה, ופתאום אני במעגל מטורף שמוביל תמיד לנקודה שבה אני נופל ומתפרק). אז כשמישהו הציע לי להסניף איתו בפתיחה של גלריה בקלרקנוול, לא אמרתי לא, גם לא אמרתי לא כשהציעו לי אֵם־דִי, ובקיצור, אמרתי הרבה כֵּנים שכנראה היו צריכים להיות לֹאִים.

אמא התחרפנה.

חשבתי שהכול בסדר איתךָ, חשבתי שעברנו את השלב הזה, אתה אומן צעיר ומצליח, למה אתה צריך את השטויות האלה? מה לא עשיתי בשבילך? את האוכל מהפה שלי אני הוצאתי בשבילך, את החיים שלי אני נתתי בשבילך, למה אתה עושה לי את זה? אתה רוצה להרוג אותי? אתה רוצה שאני אסבול? לא הייתי אמא מספיק טובה? אתה מנסה להעניש אותי?

אז התמסטלתי עוד קצת כי הדיבורים שלה המשיכו ללוות אותי גם כשנחתי וחזרתי לדירה בתל־אביב והייתי צריך לעשות משהו כדי להשתיק אותם, ובנקודה הזאת, היו מעט מאוד דברים שעזרו. אחרי שנגמר לי הוויד הייתי בדָאוּן ולא היה לי כוח להזמין עוד כי הדילר שלי היה יותר פרנואיד מהקג״ב ותמיד מצא מקומות יותר ויותר מוזרים להיפגש. אז בדקתי אם יש משהו אחר, והיו כל מיני דברים אחרים. לקחתי קצת קלונקס של השותפה שלי כדי להרגיש יותר טוב, אחרת לא הייתי יכול להגיע למסיבה שאיציק אמר לי להגיע אליה היום בערב, ואז התקלחתי והתלבשתי יפה.

המסיבה שאיציק סיפר עליה התקיימה בבית של שרית בּוֹשִׁינְסְקִי, שהיא סוג של "פטרונית של האומנויות", כמו שאיציק אוהב לקרוא לזה. מישהי עשירה עם הרבה זמן פנוי, ובעיקר עם הרבה כסף פנוי, שאוהבת לחשוב שהעובדה שהיא מוציאה המון כסף על אומנות פלסטית הופכת אותה להיי־סוסייטי ובגלל שכולנו אומנים מורעבים, אנחנו אוהבים לבוא אליה, לעזור לה להרגיש ככה.

"תבוא, תעשה לה חינדל'ך", איציק טפח לי על הכתף. אני מעדיף לעשות חינדל'ך לאיציק ולא לאישה בת שישים ומשהו עם קמטים על התחת, אבל האמת שכבר ניסיתי עם איציק איזו פעם והוא צחק עליי ואמר שהוא מצטער, הוא לא בקטע, אבל אם היה מסתכל בכיוון, אז בכיף.

שרית בושינסקי, כמו הרבה אנשים עשירים אחרים, גרה לה בסטייל על שדרות דוד המלך בדירה ענקית שפעם הייתה שלוש או ארבע דירות, עם הרבה יצירות אומנות על הקירות ועל הרצפה ובכל מקום. הן כנראה סיפקו לה תחליף לחברה, כי לא נראה שיש לה בנזוג או ילדים. הייתה שם שתייה, והייתה מוזיקה שרצתה מאוד להיות רטרו, ובעיקר הרבה ציורים, אז התחלתי לעבור בין הראובן גוטמנים למשה קדישמנים לרות שלוס המהמם שתלוי על הקיר באחד החדרים וגרם לי לעמוד ולהתעצב, עד שכמעט החמצתי את הדיווה שעמדה והסתכלה במבט בוחן על הפסל שהוצב באמצע הסלון וכמו התגמד לעומתה.