ופתאום הגיח דויד והטיל עליי את סודו העתיק והנורא כמו לבנה לפרצוף, ורמת השרון החלה לרדוף אותי שוב. ילדים וילדות מהשכונה ובית הספר, את פניהם זכרתי במעומעם. מדי פעם צץ גם שם. מאורעות שהתרחשו או שדמיינתי שהתרחשו. אח של תלמידה שובבה אחת שחלה באיזו מחלה מסתורית ונעלם, אבא של ילד מופנם שנכנס לכלא על הריגה, טיול למדבר יהודה שנקטע בתאונה.

עלה בדעתי לכתוב על זה. פחדתי. לא ידעתי איך לגשת לזה. לא רציתי לכתוב על אחותי. אולי ביקשתי לראות אותה בעקיפין דרך עיניהם של אחרים. כל אותם אירועים שהתרחשו בעיירה, שצצו בי פתאום, מה צפנו בחובם? במה אוכל להיאחז? התחלתי לגשש ברשתות החברתיות אחרי בני המחזור שלי מבית הספר היסודי. נתקלתי באזכורים לרמת השרון, תמונות ופוסטים מנוכרים שלא הציתו בי דבר. זה היה עקר וסתום. החלטתי לזנוח את העניין. אבל השיטוט שלי ברשתות השאיר עקבות ומתום כמה חודשים צץ בתיבת המיילים קישור לפוסט קצר – אדם בוטנר, בן רמת השרון ותלמיד לשעבר בבית הספר אמירים, נפטר. אדם בוטנר. השם הבזיק בי מייד. ידעתי שהיה איתי בכיתה, אבל לא זכרתי אותו. תהיתי מה קרה לו בגיל כה צעיר. בפוסט נכתב שמתארגנת פגישת מחזור של בני הכיתה לזכרו ושהפגישה תתקיים ברמת השרון. הם ציינו כתובת, תאריך ושעה, והוסיפו: "לבני הכיתה בלבד – אתם יודעים מי אתם".

לא רציתי ללכת. הרגשתי שוב את המשא המוכר: הזהות או שמא חוסר הזהות שלי בעיניהם. תמיד הייתי האח של בת־אל, ואחר־כך האח של זאת שהתאבדה. אבל ידעתי שאני חייב להיות שם. מישהו הציע לדחות, בגלל ההתרעות. אבל מעבר ל"וואלה" ו"יש בזה משהו" הוחלט בכל זאת לקיים את המפגש בתאריך שנקבע.