כאשר רוּמָטָה חלף על פני קברו של מִיקַה הקדוש, השביעי והאחרון לאורכה של דרך זו, היה כבר חשוך מאוד. סוס ההרבעה החָמָחַָרִי המהולל, שנלקח מדוֹן טָמֵאוֹ תמורת חוב קלפים, התברר כגרוע ביותר. הוא התכסה בזיעה, שחק את פרסותיו ונע בטפיפה מסכנה ובלתי יציבה. רוּמָטָה לחץ את ברכיו אל צידי הסוס והצליף לו בין האוזניים עם הכפפה, אך הסוס רק נענע את ראשו בדכדוך בלי להגביר את הקצב. לצד הדרך השתרעו שיחים הדומים באפלה לתימרות עשן קפוא. זמזום היתושים היה בלתי נסבל. בשמיים העכורים רעדו כמה כוכבים עמומים. רוח קלה נשבה בפרצים, חמה וקרה בו־זמנית, כמו תמיד בסתיו של הארץ סמוכת הים הזו, עם ימיה המחניקים והמאובקים וערביה הצוננים.

רוּמָטָה הידק את הגלימה סביבו ועזב את המושכות. לא הייתה סיבה למהר. נותרה שעה עד חצות והיער המשהק כבר בלט מעל האופק בפס שחור משונן. בצדדים השתרעו שדות חרושים, ביצות מסריחות מחלודת מוות נצנצו תחת הכוכבים והשחירו תִלִים וכלונסאות מרקיבים מימי הפלישה. הרחק משמאל הבזיק וכבה אור קודר. ככל הנראה, כפר קטן עלה באש, אחד מתוך אותם אין־ספור כפרים זהים ששמותיהם – בית־מוות, גרדומים, הר־גזל – שונו לא מזמן בצו מלכותי לרצוי, פורה ומלאכי. על פני מאות מַיְלים, החל מחופי המֵצַר ועד הסָיְיבָה של היער המשהק, השתרעה הארץ הזו, מכוסה בשמיכה של ענני יתושים, שסועת גיאיות, מוצפת בביצות, מוכת קדחת, מגפות ונזלת מסריחה.

בעיקול הדרך, התנתקה מהשיחים דמות כהה. הסוס נבהל, ראשו נרתע לאחור. רוּמָטָה תפס את המושכות, משך מעלה מתוך הרגל את התחרה על ידו הימנית והניח את כף ידו על ידית החרב, סוקר את החשכה.

האדם שבצד הדרך הוריד את כובעו. "ערב טוב, דוֹן נאצל", הוא אמר בשקט. "במחילה ממך".

"במה העניין?" שאל רוּמָטָה, כורה אוזן.

אין מארבים חרישיים. את השודדים מסגירה חריקת המיתר, חיילוני הסער האפורים מגהקים באופן בלתי נשלט מהבירה הדוחה, אנשי מיליציות הברונים מחרחרים באפם בתאוות בצע ומרעימים בנשקם ואילו הנזירים ציידי העבדים מתגרדים בקול. אולם בשיחים שרר שקט. נראה שהאדם הזה אינו שודד. הוא גם לא הזכיר שודד. עירוני קטן ומלא, לבוש בגלימה זולה.

"הרשה לי לרוץ לצידך?" הוא שאל, קד.

"רשאי", אמר רוּמָטָה, מנענע את המושכות. "אתה יכול להיאחז בארכוף".

העירוני הלך קרוב. הוא החזיק את הכובע בידו, ועל פדחתו בהקה קרחת ניכרת. כנראה מנהל משק, חשב רוּמָטָה. הוא עובר בין ברונים וסיטונאי־בשר ורוכש פשתן או קַנַבּוֹס. מנהל משק אמיץ למדי… ואולי, הוא בכלל לא מנהל משק. אולי איש־ספֶר. פליט. מנודה. רבים מהם נודדים כעת בדרכים בלילה, יותר ממנהלי משק. ואולי הוא מרגל.

"מי אתה ומאיפה?" שאל רוּמָטָה.

"קוראים לי קִיאוּן", אמר בצער העירוני, "אני בדרכי מאַרְקָנָר".

"נמלט מאַרְקָנָר", אמר רוּמָטָה, מתכופף.

"נמלט", הסכים בעצבות העירוני.

תימהוני, חשב רוּמָטָה. או שבכל זאת מרגל? צריך לבדוק… אך למה בעצם צריך? מי צריך? מי אני שאבדוק אותו? לא מתחשק לי לבדוק אותו! למה שלא פשוט אאמין לו? הינה הולך לו עירוני, בבירור איש־ספר, נמלט על נפשו… הוא בודד, מפוחד, חלש, הוא מחפש הגנה. נקרה בדרכו אציל. אצילים מחמת טיפשותם ויהירותם לא מתמצאים בפוליטיקה, אך חרבותיהם ארוכות והם לא אוהבים את האפורים. למה שהעירוני קִיאוּן לא ימצא הגנה נטולת אנוכיות אצל אציל טיפש ויהיר? וזהו. אני לא אבדוק אותו. אין לי סיבה לבדוק אותו. נדבר, נעביר את הזמן, ניפרד כידידים…

"קִיאוּן…" הוא אמר. "הכרתי קִיאוּן אחד. מוכר שיקויים ואלכימאי מרחוב הפח. אתה קרוב משפחה שלו?"

"לרוע המזל, כן", אמר קִיאוּן. "אומנם, קרוב רחוק, אך להם זה לא משנה… עד לצאצא השנים־עשר".

"ולאן אתה בורח, קִיאוּן?"

"לאנשהו… כמה שיותר רחוק. רבים בורחים לאִירוּקָן. אנסה גם אני לאִירוּקָן".

"כן, כן", אמר רוּמָטָה. "ואתה הנחת שהדוֹן הנאצל יעביר אותך דרך המחסום?"

קִיאוּן לא ענה.

"או שאולי אתה חושב שהדוֹן הנאצל לא יודע מי הוא קִיאוּן האלכימאי מרחוב הפח?"

קִיאוּן שתק. אני סוטה מהנושא, חשב רוּמָטָה. הוא נעמד על הארכופים וקרא, מחקה כרוז בכיכר המלך, "הואשם ונמצא אשם בפשעים נוראיים ובלתי נסלחים נגד האל, הכתר והשלום".

קִיאוּן שתק.

"ומה אם הדוֹן הנאצל מעריץ את דוֹן רֶבָּה? מה אם הוא בכל ליבו מסור לדין האפור ולעיסוק האפור? או שאתה סבור שזה בלתי אפשרי?"

קִיאוּן שתק. מתוך החושך שמימין לדרך הופיע צל גרדום שבור. גופה עירומה, תלויה מהרגליים, בהקה בלבן תחת הקורה. אאח… גם ככה שום דבר לא הולך, חשב רוּמָטָה. הוא ריסן את הסוס, תפס את קִיאוּן בכתפו וסובב אותו עם הפנים אליו.

"ומה אם הדוֹן הנאצל יחליט לתלות אותך ממש עכשיו לצד הנווד הזה?" אמר, בוחן את הפנים הלבנות עם בורות העיניים החשוכים. "בעצמו. במהירות ומיומנות. על חבל אַרְקָנָרִי חזק. בשם האידיאל. למה אתה שותק, קִיאוּן המשכיל?"

קִיאוּן שתק. שיניו נקשו והוא התפתל חלושות תחת ידו של רוּמָטָה כמו לטאה מעוכה. לפתע, משהו נפל בהתזה קולנית אל תוך התעלה שבצד הדרך ומייד, כאילו בשביל להשתיק את הקול, הוא צעק בייאוש, "נו, תלה! תלה, בוגד!"

רוּמָטָה הרגיע את הנשימה ושחרר את קִיאוּן.

"התלוצצתי", הוא אמר, "אל תפחד".

"שקר, שקר…" מלמל קִיאוּן, מייבב. "בכל מקום שקר!"

"בסדר, אל תכעס", אמר רוּמָטָה. "עדיף שתרים את מה שזרקת שם, זה יירטב".

קִיאוּן עמד זמן־מה, מתנדנד ומייבב, טפח עם כפות ידיו על גלימתו בחוסר מטרה ואז נכנס אל תוך התעלה. רוּמָטָה המתין שפוף בעייפות על האוכף. אם כך, זו הדרך, חשב, אם כך, פשוט אי אפשר אחרת.

קִיאוּן טיפס החוצה מהתעלה, מחביא תחת בגדיו חבילה.

"ספרים, כמובן", אמר רוּמָטָה.

קִיאוּן הניד בראשו. "לא", הוא אמר בצרידות. "בסך הכול ספר אחד. הספר שלי".

"ועל מה אתה כותב?"

"חוששני שזה לא יעניין אותך, דוֹן נאצל".

רוּמָטָה נאנח. "אחוז בארכוף", הוא אמר, "נלך".

זמן רב הם שתקו.

"שמע, קִיאוּן", אמר רוּמָטָה, "התלוצצתי. אל תפחד ממני".

"איזה עולם נפלא", אמר קִיאוּן, "איזה עולם שמח. כולם מתלוצצים. וכולם מתלוצצים באותו האופן. אפילו רוּמָטָה הנאצל".

רוּמָטָה הופתע. "אתה מכיר את השם שלי?"

"מכיר", אמר קִיאוּן. "זיהיתי אותך לפי החישוק על המצח. כל־כך שמחתי כשפגשתי אותך על הדרך…"

כמובן, לזה הוא התכוון כשקרא לי בוגד, חשב רוּמָטָה. "הבן, חשבתי שאתה מרגל. אני תמיד הורג מרגלים", הוא אמר.

"מרגל…" חזר אחריו קִיאוּן. "כן, כמובן. בזמננו כל־כך קל ומשביע להיות מרגל. העיט שלנו, דוֹן רֶבָּה הנאצל, מוטרד לגבי מה שאומרים וחושבים נתיני המלך. הייתי רוצה להיות מרגל. מודיע מן השורה בטברנת 'השמחה האפורה'. כמה טוב, כמה מכובד! בשש בערב אני נכנס לבית השיכר ומתיישב ליד השולחן. בעל המקום נחפז אליי עם הכוס הראשונה שלי. אני יכול לשתות כמה שייכנס, על הבירה משלם דוֹן רֶבָּה, יותר נכון אף אחד לא משלם. אני יושב, לוגם לי מהבירה ומאזין. לפעמים אני מעמיד פנים שאני מתעד שיחות והאנשים הקטנים והמפוחדים ניגשים אליי עם הצעות של חברוּת וארנק. בעיניהם משתקף רק מה שאני רוצה לראות: מסירוּת כלבית, כבוד מתוך פחד ושנאה חסרת אונים מפעימה. אני יכול למשש נערות בלי לחשוש מעונש ולגפף נשים לעיני בעליהן, הבחורים החסונים, והם רק יצחקקו בהתרפסות… איזה טיעון נפלא, דוֹן נאצל, הלא כך? שמעתי אותו מילדוֹן בן חמש־עשרה, תלמיד בבית הספר הפטריוטי".

"ומה אמרת לו?" שאל רוּמָטָה בעניין.

"מה יכולתי להגיד? הוא לא היה מבין. אז סיפרתי לו שאנשיו של וָאגָה הגלגל, כאשר הם תופסים מודיע הם משסעים את בטנו ומפזרים אל תוך הקרביים פלפל… והחיילים השיכורים מכניסים את המודיע לתוך שק ומטביעים אותו בבית הכיסא. וזו האמת לאמיתה, אך הוא לא האמין. הוא אמר שבבית הספר הם לא למדו את זה. אז הוצאתי נייר ורשמתי את שיחתנו. זה היה נחוץ לי לספרי, והוא, מסכן שכמוהו, החליט שזו הלשנה והרטיב את מכנסיו מרוב פחד".

מבעד לשיחים מלפנים הבליחו אורות בית המרזח של בָּקוֹ השלד. קִיאוּן מעד והשתתק.

"מה קרה?" שאל רוּמָטָה.

"יש שם סיור אפור", מלמל קִיאוּן.

"נו אז מה?" אמר רוּמָטָה. "עדיף שתקשיב לטיעון נוסף, קִיאוּן הנכבד. אנו אוהבים ומעריכים את הנערים הפשוטים, הגסים הללו, את הבהמות הלוחמות האפורות שלנו. הם נחוצים לנו. מעתה, פשוט העם צריך לשמור על לשונו בתוך פיו, אם הוא לא רוצה לפשוט אותה על הגרדום!" הוא צחק בקול מפני שזה נאמר היטב, בהתאם למסורת הנעלה ביותר של הקסרקטינים האפורים.

קִיאוּן הצטמק והכניס את ראשו בין כתפיו.

"לשונו של פשוט העם צריכה לדעת את מקומה. האל לא נתן לפשוט העם לשון בשביל להרבות במילים, אלא כדי ללקק את מגפיו של אדונו, אדון אשר ניצב מעליו מאז ומעולם".

בסמוך לעמדת הרתימה שלצד הכניסה לבית המרזח, רקעו ברגליהם סוסיו המאוכפים של הסיור האפור. מהחלון הפתוח נשמעו גידופי הימורים צרודים. נקשו קוביות המשחק. בדלת, חוסם את המעבר בכרסו המפלצתית, עמד בָּקוֹ השלד בכבודו ובעצמו במעיל עור קרוע, שרווליו מופשלים. בכפו החייתית והשעירה החזיק סכין קצבים, כנראה שלפני רגע ביתר בשר כלב בשביל המרק, התכסה בזיעה ויצא החוצה להסדיר את נשימתו. על מדרגות הכניסה ישב, אפוף רוח נכאים, חייל סער אפור. גרזן הקרב שלו מונח בין ברכיו. ידית הגרזן מעכה את פרצופו הצידה. נראה היה שסבל מרוב שיכרות. כשזיהה רוכב, הוא לקח את עצמו בידיים והצטווח בצרידות, "עצ־צור! מי־שם? אתה… נאצל…!"

רוּמָטָה, סנטרו מובלט, רכב על פניו בלי לפזול הצידה. "…ואם לשונו של פשוט העם מלקקת את המגף הלא נכון", הוא אמר בקול, "אז את הלשון הזו יש להסיר לגמרי, הרי שנאמר: 'לשונך היא אויבי'…"

קִיאוּן צעד בצעדים גדולים לצידו, מוסתר מאחורי הסוס. בקצה עינו רוּמָטָה ראה כיצד קרחתו מנצנצת מרוב זיעה.

"עצור, אומרים לך!" צרח חייל הסער.

הוא שמע כיצד חייל הסער מחליק במדרגות בעודו מרעיש בגרזנו ומגדף בו־זמנית את האל, השד וכל מיני זבלים נאצלים.

כחמישה אנשים, חשב רוּמָטָה במושכו מעלה את חפתיו, קצבים שיכורים. קלי־קלות.

הם חלפו על פני בית המרזח ופנו הצידה אל היער.

"אני יכול ללכת מהר יותר אם צריך", אמר קִיאוּן בקול לא אופייני ביציבותו.

"שטויות!" אמר רוּמָטָה, מאט את סוס ההרבעה. "זה משעמם לרכוב כל־כך הרבה מיילים ולא להיכנס לקטטה אפילו פעם אחת. אף פעם לא מתחשק לך להתקוטט, קִיאוּן? כל הזמן דיבורים ודיבורים…"

"לא", אמר קִיאוּן. "אף פעם לא מתחשק לי להתקוטט".

"זו הצרה", מלמל רוּמָטָה, מסובב את סוס ההרבעה ומושך לאט את הכפפות על ידיו.

מן העיקול הגיחו שני רוכבים, וכשראו אותו נעצרו מייד.

"היי אתה, דוֹן נאצל!" צעק אחד מהם. "קדימה, תציג את אישור הדרך שלך!"

"בהמות", אמר רוּמָטָה בקול קר. "אתם הרי לא יודעים קרוא וכתוב, בשביל מה לכם אישור דרך?"

הוא דרבן בברכו את הסוס ויצא בטפיפה לכיוון חיילי הסער. הם משקשקים, חשב. מתלבטים. לפחות כאפה או שתיים! לא… שום דבר. כל־כך מתחשק לפרוק את השנאה שהצטברה במהלך היממה ונדמה ששום דבר לא יצא מזה. נישאר אנושיים, נסלח לכולם ונהיה רגועים כמו אֵלִים. הם יהרגו ויחללו, ואנחנו נהיה רגועים כמו אלים. לאלים אין לאן למהר, יש להם נצח לפניהם. הוא רכב עד אליהם. חיילי הסער הרימו את הגרזינים בחוסר החלטיות והחלו לסגת.

"נו?" אמר רוּמָטָה.

"אז מה זה, בעצם?" אמר החייל הסער הראשון בבלבול. "האם זה, בעצם, דוֹן רוּמָטָה הנאצל?"

חייל הסער השני סובב את סוסו מייד והסתלק בשעטה. הראשון, בעוד נסוג וגרזנו מושפל, "מבקשים מחילה, דוֹן נאצל", הוא דיבר במהירות. "טעינו בזיהוי. נעשתה שגיאה. עניין מדיני, שגיאות תמיד יכולות לקרות. החבר'ה שתו מעט, לא מצליחים להתאפק…" הוא התחיל לרכוב לאחור, מפנה את צידו. "אתה מבין בעצמך, הזמנים קשים… מחפשים משכילים נמלטים. לא היינו רוצים שיהיו לך תלונות, דוֹן נאצל…"

רוּמָטָה הפנה לו את גבו.

"דרך צלחה, דון נאצל!" אמר בהקלה חייל הסער.

כאשר הוא עזב, רוּמָטָה קרא חרש, "קִיאוּן!"

אף אחד לא ענה.

"היי, קִיאוּן!"

ושוב אף אחד לא ענה.